בלוז קוסמי - מסע אל מורשת הבלוז ולנבכי הנפש הנשית מזרחית/ ירדנה אלון

 

לכל אחת יש את המכה שלה, עיר חלומותיה האגדית אליה היא מתגעגעת,אליה היא כמהה לעלות לרגל ולכרוע ברך בענווה. "כן תפילותי הנידחות" הייתה ניו-אורלינס.ערש לידתו של הבלוז,באוגוסט 2005 הגיעה סופת ההוריקן "קתרינה" והטביעה את העיר. ועם שקיעתה צפו על מימיה הדלוחים והמעופשים ביחד עם גופות תושביה כל בעיותיה הדחוקות לקרן זוית והמטואטאות מתחת למרבד של חברת השפע האמריקאית ובינהן בעיית העוני המחפיר ושלושת הגראציות הכרוכות אחריה תדיר הלוא הן האלימות,הביזה,והאונס כשבמרחק פסיעות מאחור משתרכת בבלואי סחבותיה גברת "עליבות אנושית".

 

אל נוכח המראות הקשים מצאתי לי מפלט ונחמה בהאזנה לבלוז ,ובעוד "קתרינה" הציפה את ניו-אורלינס ושיקעה את מחציתה ,הציפו אותי זיכרונות וגעגועים לימים רחוקים ,ולקלסתרי פנים שהיטשטשו בחלוף השנים.

 

לפני תשע - עשרה שנים התחלתי לנגן בלוז,בהתחלה רציתי בעצם לנגן רוקנרול,אבל מדריכי,מורי ומלמדי בנבכיו של הז'אנר המוסיקאלי הזה הבהירו לי מהר מאוד שאם אני רוצה לנגן היטב רוקנרול אני חייבת ללמוד לנגן קודם כל בלוז. שמחתי,כי בלוז היה סגנון מוסיקאלי שאהבתי מאוד עוד מימי נעורי,וכך תוך כדי למידה התחלתי לנבור יותר ויותר לא רק בפורמאט המוסיקאלי אלא גם בטקסט ובפרשנויות שלי עליו,ואט אט לחקור את מורשת הבלוז ואת האידאולוגיה שניצבת מאחוריו.

 

ככל שהעמקתי לחקור ,כך מצאתי את עצמי יותר ויותר נקשרת,הבלוז השתלט על נשמתי ולא הרפה,לבסוף מצאתי את עצמי מנגנת ומאזינה אך ורק לבלוז למגינת לבם של הסובבים אותי שציפו ש- "אצא כבר מהבלוז" ואגיע למחוזות אחרים.

 

רק שלבלוז יש מן תכונה מכשפת כזאת,פעם אחת נשבית בקסם ,וזה לא מרפה ממך יותר כי הבלוז נותן לך משהו שאף אחד אחר לא ייתן, הבלוז נותן לך את עצמך מחדש.

וככה, בלי צער ובלי דמעות וללא חרטה (מצידי על כל פנים) עזבתי את להקת האם וחיפשתי אנשים אחרים לנגן איתם.

 

בישראל יש קומץ קטן מאוד של יחידים או קבוצות שהבלוז עבורם זה לא עוד סגנון מוסיקאלי אלא דרך חיים.

 

אומרים שעם הזכרון באה הידיעה,ונוצרת המודעות ,את מצרפת זיכרון לזיכרון ,רגע יומיומי אחד לאחר והנה יש לך רצף זמנים , רצף תמונות וצלילים שמצטרפים לתקופת חיים ארוכה ומשמעותית ,בפרספקטיבה של הזמן החולף והמשתנה מתבהרות התובנות ויוצרות מודעות של מה שהייתה התקופה עבורך ואיך צמחת וגדלת מתוכה, והבלוז הופך לפסקול של החיים,יש אלבומים שהם אבני דרך,יש שירים שהם נקודת מפנה בשביל החיים האינדבדואלי , לעיתים כה אינדבדואלי עד כי  יש  שנדמה לך  שהשיר המסויים הזה ,נכתב במיוחד עבורך, ואת כבר לא בודדה ביקום, את חלק מקולקטיב  אוניברסאלי , קולקטיב שגם אם הוא לא חי בסביבתך הקרובה, ולא מדבר בשפת אמך , ונמצא אי שם הרחק ממך , את לא מכירה אותו, מעולם לא נפגשתם פנים אל פנים, לא ישבתם באותו בית-קפה שכונתי, ולא אכלתם מאותו מסטינג , ולמרות זאת הוא יודע מה בדיוק הרגשת , וחשת , וחשבת כשמצאת את עצמך בסיטואציה מסויימת, זה קרה גם לו, והוא בכה ודמע ונשבר והתפרק לרסיסים בדיוק כמוך כשזה קרה לך . יש בזה משהו תראפואטי.

 

ואז המבט שלך על הסיטואציה משתנה , זה כבר לא אישי נגדך, זה לא האופי המזופת שלך שהביא עלייך את כל זה, זה הרבה יותר פשוט, "אלה החיים", ואם זה כך אז אולי כדאי להפסיק "ללכת מכות" עם החיים, להפסיק לנופף באגרופים קמוצים, ומתוך השקט צומחת התובנה שיש דברים שפשוט צריך ללמוד לקבל.

 

הבלוז שייך לנשמה הנשית. הוא נולד בשדות הכותנה של דרום ארה"ב, לקראת סוף המאה התשע-עשרה, התבגר והתפתח בבתי הבושת של ניו-אורלינס, בבתי הסוהר הצפופים והמצחינים של מדינות הדרום.

 

הוא צמח מתוך חיים של עוני, דלות מצוקה ודיכוי שהיו מנת חלקם של העבדים השחורים במדינות הדרום בעיקר והיה הדלק, הדם שזרם בעורקי המחאה החברתית שתססה בביצות של לואיזיאנה ומתחת לזרמים הבוציים של נהר המיסיסיפי עד למפץ הגדול בשנות השישים של המאה העשרים.

 

ולמה הבלוז מבטא את הנשמה הנשית? כי גם הבלוז כמו מי הנהר מזין,מפרה מטפח את כל מה שבא במגע איתו.

 

לכל הנהרות הגדולים יש דלתא, צומת שממנה מתפצלים הנהרות לכמה כיוונים , גם הדלתא של הבלוז מתפצלת לשני כיוונים עיקריים,

אלה שמרגישים עם השכל, זורמים לכיוון הג'אז.

אלה שחושבים עם הרגש שטים בכיוון הרוקנרול.

אלה גם אלה יצאו מרחם אחד, הרחם של אמא בלוז.

 

כל כך הרבה סגנונות מוסיקאליים נוצרו בהשפעתו מלבד הג'אז והרוקנרול שציינתי ,רוב הז'אנרים של מוסיקת תרבות המחאה נוצרו ממנו,נובעים ממנו באים ממנו ,הולכים ממנו ושבים אליו . הרית'ם אנד בלוז, הראגיי שנוצר בקאריביים,הרבטיקו שנוצר באגן הים התיכון , הראיי שבא ממדבריות הסהרה.

 

הבלוז, לא רק כדרך  ביטוי מוסיקאלי התפשט והרחיב את עצמו כז'אנר ספרותי שהדוגמאות הבולטות שלו הם "הצבע ארגמן" ו "ג'אז" את הראשון כתבה אליס קארול, את השני כתבה טוני מוריסון, שתיהן סופרות אפרו-אמריקאיות .

 

הבלוז יצר אופנה משלו ושפת סמלים ונרטיבים משלו.

 

זכות ראשונים לתיעוד מוקלט של הבלוז שמורה לנשים , בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, היו אלה חברות התקליטים שקלטו את הפוטנציאל הרווחי האדיר של הבלוז והראשונה לפתוח את הדלתות הייתה הזמרת מאמי סמית, בשיר שנקרא "בלוז מטורף"

הסכר נפרץ, ואי אפשר היה לעצור את השטף.

 

אנג'לה דייביס ממייסדות ומנהיגות "הפנתרים השחורים" בארה"ב של שנות השישים , מנתחת בספרה "מורשת הבלוז ופמיניזם שחור" טקסטים של כ- 250 שירי בלוז ששרו נשים ונכתבו ברובם הגדול על ידי נשים או על פי דרישת הזמרות ששרו אותם . זמרות כמו מא רייני,בסי סמית, ובילי הלידיי.

 

דייביס טוענת שהורתה של המודעות הפמיניסטית בעיקר בקרב נשים שחורות היתה דרך שירת הבלוז , הפרשנות של אנג'לה דייביס את הטקסטים של שירת הבלוז הנשית שופכת אור חדש,אחר,שונה , היא חולקת על דעתם של רוב פרשני הבלוז שטענו כי שירי מחאה פוליטיים שמטרתם פעילות פוליטית ישירה,מאתגרת, מתריסה כנגד המצב החברתי פוליטי בטלים  בשישים בבלוז המסורתי, דייביס טוענת כי ההפך הוא הנכון וזאת בעיקר לנוכח העובדה שההיסטוריונים של הבלוז שהיו ברובם לבנים נטו לתפוש את הטקסטים של הבלוז כשירה של דיכוי והתקרבנות יאוש ודקדנטיות. 

 

בזמנים רחוקים  (שנות השבעים) לפני שהרב - תרבותיות  הפכה לסוג של "טרנד-אופנתי" נדחקה המוסיקה המזרחית לגטאות מוסיקאליים , ומוסיקאים מזרחיים נאבקו במשך שנים רבות לקבל הן הכרה והן במה ליצירה שלהם (אולם כאן אני חשה כי מחובתי לציין שזוהי בעיה אוניברסלית,של אמנים מכל התחומים פיטר טאונסנד גיטריסט להקת "המי" להקה שהצליחה בכל העולם וששורשיה המוסיקאליים נטועים בבלוז טען בזמנו בראיון שנתן ל-"רולינג סטון"(מגזין מוסיקלי) כי "כל אמן זקוק לבמה, שום אמן אינו מקבל במה, עליו לתבוע אותה,עליו להאבק בעדה")אותה התייחסות מבטלת נשמעה גם מפיהם של קובעי הבון-טון של הפזמונאות הישראלית שטענו כי הזמר המזרחי הוא שירה של "בכיינות",שירי דיכאון" ועשו ככל יכולתם להלעיג ולגחך את הז'אנר המוסיקלי.

 

עפ"י פרשנותה של אנג'לה דייביס, הבלוז נטל על עצמו לתאר ולתת הדים לאמת הכואבת של חיי היומיום של השחורים, וכאן טמונה המחאה החברתית, עצם תיאור מועקות היומיום ומתן ביטוי למועקות אלה זה לכשעצמו מהווה ביטוי של מחאה , במיוחד בתקופת זמן היסטורית שלא איפשרה ,הגבילה,והצרה דרכי ביטוי ישירות. שירת הבלוז עמדה על כך שגורלו של האדם השחור, מה שקורה בחיי היומיום שלו, הגעגועים,הבעיות,התסכולים,החלומות ,התקוות,הכמיהות, הם חשובים,יש להם ערך, יש להם משמעות והם שווים התייחסות, ומן הראוי לחלוק אותם עם אחרים .

מעבר לכך הזעם,התסכול,הכעס , עברו סוג של התמרה הם הפכו ליצירה אמנותית.

 

טענות דומות לטענותיה של דייביס נשמעו מפיהם של מוסיקאים מזרחיים כאשר ההגמוניה הממסדית חסמה את דרכם אל הבמה ,אל התודעה ,ואל ההכרה הציבורית. וניסתה להשליך אותם ואת המוסיקה שלהם מכל המדרגות בתירוץ המפוקפק שיצירותיהם חסרות כל ערך אמנותי ולא רק שאינן תורמות לתרבות המקומית הן מורידות את רמתה.

 

הסממנים של הדיכוי הם אוניברסליים מסתבר, שאיפתו של המדכא היא "לחנך" "לתרבת" את המדוכא לא ללמוד ממנו שכן יחסי גומלין של "מורה-תלמיד", "חונך-חניך" כאשר מעת לעת מתחלפים התפקידים דורש מבט מגובה העיניים , מבט שוויוני של שני שותפים שווי-ערך לתהליך,

 

אולם כשעיני הרנטגן של של המדוכא חודרות מבעד למסכת ה-"קידמה" וה- "ליברליות" של המדכא וחושפות את התרמית לאור יום , או אז נעמד המדכא על רגליו האחוריות ובנסיון נואש להגן על תדמיתו המיופייפת מטיל רפש במדוכא וטוען כנגדו שהוא "מתבכיין",ו -"מתקרבן". המדכא מנסה לשמוט את השטיח מתחת לרגליו של המדוכא,לערער את יציבותו ולנטוע ספק ביכולותיו.

 

למרות שבאופן רשמי העבדות בוטלה, השינוי היה פורמאלי בעיקרו, ולא לווה בשינוי מבני או ערכי, מבנה חברתי אלטרנטיבי טרם נברא, השחורים בארה"ב המשיכו להיות "חוטבי עצים ושואבי מים" של הלבנים , אמנם בשכר, אבל הוא היה כה זעום שההבדל בין להיות עבד של הלבנים או ה "פועל השחור" שלהם לא היה רב, הבלוז היה בעצם המוסיקה של מעמד הפועלים השחור, הוא היה סמן מעמדי, מי שהקשיב לו, מי שצרך אותו, מי שיצר אותו, בא ממעמד הפועלים.

 

היי ציוניוני הדרך אבנים לבנבנות, טוב לשוט תרמיל על שכם אי בלי אן הרחק לנדוד(א.אשמן)

 

חופש פוליטי או חופש כלכלי היו חלום רחוק עבור העבדים המשוחררים אבל נוצר סוג חדש של חופש, החופש לנוע ממקום למקום. ולאחר מאות שנים של חיים בשבי, חיים חסרי תנועה, קמה בהם רוח של תזזית, הם נעו ממקום למקום ,גמאו מרחבים ומרחקים , מוטיב הנסיעה,מוטיב הרכבת , מופיע רבות בשירת הבלוז ומפוחית הפה ששומעים ברבים משירי הבלוז מחקה את קולו של הקטר היוצא מן התחנה לעבר עולם חדש. לרוב היו אלה רכבות משא שהעבירו סחורות לאורכה ולרוחבה של ארה"ב, לעבדים המשוחררים לא היה כסף ליותר מזה בעצם לא היה להם כסף גם לזה , והם התגנבו כנוסעים סמויים , ובתי הסוהר של הדרום מלאו בעבדים משוחררים שלא יכלו להרשות לעצמם את מחיר הנסיעה וסופו של המסע אל החופש והמרחבים הסתיים לא אחת בנקודת ההתחלה, הכלא ועבודת הפרך.

 

מטבעם של מסעות חיצוניים שהם הופכים למסע פנימי , העבדים המשוחררים התחילו לשיר בפעם הראשונה על רגשות אינדבדואליים , בניגוד לשירת העבדים בתקופה שלפני ביטול העבדות שהייתה שירה דתית בעיקרה.הם התחילו לחקור את החיים הפנימיים שלהם ,את רצונותיהם,צורכיהם,שרו על התשוקות,השאיפות,המאוויים,הכמיהות, כל קשת הרגשות שדוכאו עד אז פרצה החוצה כמבוע.

 

רובן של הנשים השחורות לא יכול היה לעשות זאת,בשל מחוייבות לחיי המשפחה,לגידול הילדים. מי שתיווכו בין העולם הגדול ומרחביו ובין העולם הצר של חיי המשפחה היו זמרות הבלוז וכך הרחיבו את האופקים של המאזינות לשירתן. "היי אחיות, יש עולם גדול ועצום שם בחוץ, וקורים בו כל מיני דברים, ראיתי אותם,חוויתי אותם, ואם תקשבנה לי אני אספר לכן עליו, אחלוק את חוויותי ואת התרשמויותי אתכן.

 

זמרות הבלוז הופיעו בכל מקום שרצה לשמוע אותן, אבל לא בכל מקום היה הבלוז אורח רצוי,מעמד הביניים השחור שהיה בראשית התהוותו העדיף לחקות את אורח חייו של המעמד הבינוני הלבן ולהתרחק מהמורשת והשורשים, והכנסייה רדפה את זמרי הבלוז והכריזה על הבלוז כמוסיקה של השטן ואלה שיצרו אותה ,או הקשיבו לה, נודו,והוחרמו חברתית.

 

בספרה "הצבע ארגמן" מתארת זאת המחברת אליס קארול כך "...אפילו הכומר פתח ת'פה שלו על שוג אברי(זמרת בלוז) הוא דיבר על היצאנית בחצאיות קצרות ,שמעשנת סיגריות ,שותה ג'ין, שרה בשביל כסף , ולוקחת גברים של נשים אחרות, דיבר על זונה,אישה קלת דעת, עגלה משרכת דרכיה...".

 

עולמן הסגור של הנשים בתוך כתלי הבית הוא עולם של כלא לא רק פיסי, הקושי הרב להשתחרר ממנו נובע מכך שברוב המקרים זהו כלא נפשי אמורפי,ולכן קשה לנשים לזהות אותו ולהתמודד אתו, הקושי רב יותר כשהדבר נוגע לנשים מזרחיות שמתקשות לנתק את הכבלים של העולם המסורתי אליו נולדו ובו גדלו, עולם שביקש להשאיר אותן "יחפות ומעוברות במטבח" ובדברי חנופה וכיבושין טען כנגד רצונן להשתחרר כי "כבודה של בת מלך פנימה". על עולם סגור ומסוגר זה על "חומות חימר" שרה מרגלית צנעני.

 

חומות חימר / מילים רחל שפירא לחן וביצוע מרגלית צנעני.

 

חומות חימר סוגרות עליך

אחות קטנה חבל עלייך

חומות חימר עונות בצורת

אחות קטנה את לא נזהרת

 

טליה דחויה חרפת העדר

את לא שפויה את לא בסדר

לא נכנעת את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר

 

עיני קוצים רודפות אחרייך

חיצים רצים בעקבותייך

אחת כמוך היא אש אוייבת

מקוננות נשות השבט

 

אחות קטנה נפשך הצילי

חומות חימר את לא תפילי

לא נכנעת את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר.

 

ועל הרצון להשתחרר מאותו עולם סוגר בארבע כתליו המטאפורים ,על תחושת הקלאוסטרופוביה הרגשית-נפשית ועל האומץ לפרוץ כותבת המשוררת ויקי שירן בשירה " שוברת קיר".

 

אישה שוברת קיר

קורעת לים

רוצה אויר

כמה ציפורים לבנות

ילדים צועקים ברחוב

משוגעת

עליזה המשוגעת שוברת קירות

למטה עשרות נשים מתקבצות , באמצע הכלים באו

מנגבות ת'סבון בשמלתן,מגחכות

מסכינה מנאללה זה בא לה

מה יגיד בעל בית

יזרוק אותה לרחוב

 

למעלה עליזה מציצה בחור

כמו בתפאורה אצל ז'קוב הצלם

ראשה מבצבץ קמטי פניה מגהצים

עיניה הקטנות מצועפות בדמעות סופסוף ים כחול

כמה מעט ביקשה בחייה

חדר עם אוויר

כנף ציפור

איך אפשר להיות לבד בין ארבע קירות

אפילו כלב יש לו חברים

מישהו שואל עליו מלטף לפעמים

עכשיו היא לוקחת פיילה

הולכת להרתיח מים

לזרוק על הילדים ברחוב

שלא יעשו רעש

היא רוצה לשמוע את הגלים

את צרחות השחפים

היא רוצה אויר.

 

ובכן אחות קטנה רצית חופש ,רצית מרחבים ,רצית אויר, לא פעם הסתכלת על בני משפחתך או על הקהילה שאליה נולדת ובה גדלת ותהית ביינך לבין עצמך "מה אני עושה כאן?". או "מדוע אני כה שונה מהם?". את הזעקה הזאת היטיבה לתאר קלאריסה פינקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים" ..."בכל עת שחייהן רצו לפרוץ ולבקוע היה מישהו שזרה מלח על הקרקע כדי שדבר לא יצמח בה, כל הצווים נגד תשוקותיהן הטבעיות גרמו להן לחוש מעונות , אם היו ילדות טבע, החזיקו אותן בין כתלים, אם היו מדעניות נאמר להן להיות אמהות, אם רצו להיות אמהות אמרו להן שכדאי שיתאימו טוב יותר לתבנית ואם רצו להמציא דבר מה אמרו להן להיות מעשיות, אם רצו ליצור אמרו להן שמלאכות הבית של האישה אינן נגמרות לעולם"......

 

תחושת הזרות והניכור והסגר הנפשי רגשי מתעצמת עשרת מונים בהעדר תמיכה משפחתית ..."המשפחה שלך חושבת שאת חייזר, לך יש נוצות להם יש קשקשים, את נהנית לבלות ביער הם נהנים לקפל מגבות , את מפזזת ומרקדת בסמטאות כשכל משפחתך רבוצה מול הטלביזיה, לכן הורייך נחרדים בכל פעם שאת באה לביקור או מטלפנת , הם חוששים , מה היא עלולה לעשות עכשיו?  בפעם הקודמת כבר הביכה אותנו ורק אלוהים יודע מה תעשה עכשיו. אוי ואבוי, הם מכסים את עיניהם כשאת מתקרבת וזה לא מפני שאורך מסנוור אותם"......(רצות עם זאבים).

 

לעיתים על מנת לזכות בחיים משלך את נאלצת לשים תרמיל על שכם ולצאת לדרך של חיים חדשים, ולחוות את השבר של כאב הפרידה מהמשפחה או להפר נדרי נישואין שהיית בטוחה שיימשכו באושר עד קץ הימים . זה לא רק הפחד מהיציאה לדרך זה גם החשש מההשלכות שתהיינה על חייך אם תחליטי לקום ולממש את עצמך . והמחיר שגובה העזיבה, אות הקין שמוטבעת על מצחך וכינויי הגנאי שמלווים אותך בצאתך, בעוד שאת הגבר מדרבנים לצאת למסע, את לא תקבלי את ברכת הדרך, "את משוגעת",את "לא שפויה" "חרפת העדר""חייזר", הנה זה מה שאת את "אישה עם נוצה שחורה מתחת לחצאיתה".

 

מאחר ואין ארוחות חינם , ולחופש להיות ישות אוטונומית ולצורך להיות ישות אותנטית יש מחיר , לא יפלא אפוא  שנשים בכלל ונשים מזרחיות בפרט מצאו עצמן עומדות מול דילמות לא קטנות . "מה מחכה לי שם בחוץ? מה יקרה אותי בלכתי לבקש אתונות, האם אמצא את המלוכה? האם יהיה שם מישהו בשבילי שיושיט לי יד? איך אמלא את החלל שנוצר כשנאלצתי להתרחק משורשי? האם יהיה עלי לגדוע את שורשי התרבותיים בבואי בין בריות שהתרבות שלי זרה להם? האגדע את כולם?את חלקם? על מה אוותר ועל מה לא אסכים בשום פנים ואופן להתפשר על מנת להשתייך? איך תקבלנה אותי אחיותי האשכנזיות?האם תחבקנה אותי בחום של אחוות נשים אחיות? האם תקבלנה אותי במאור פנים או שמה תתכנה ביצה בפרצופי? שזה עושה טוב לעור הפנים(טיפ קוסמטי) אבל ממש לא מחמיא לאגו.

 

על קבלת הפנים של הפמיניסטיות האשכנזיות כתבה ד"ר הנרייט דאהן כלב במאמרה על "פמיניזם מזרחי"...."עמדתן של הפמיניסטיות האשכנזיות לא רק שהתכחשה להיותן של עולמן המערבי לא פחות פטריארכאלי מזה של המזרחיות אלא גם יצרה בינריות כפולה בין עולם מערבי מודרני פתוח לכאורה לקידום נשים ובין עולם מסורתי מזרחי הכולא בקרבו את הנשים המשתייכות אליו , בכך כיוון הפמיניזם האשכנזי אצבע מאשימה כלפי נשים מזרחיות ונשים שהמשיכו להחזיק באורחות חיים מסורתיים אחרים ולמעשה הטיל את האחריות של דיכויין במסגרת המסורת על כתפיהן, עמדה זו מיצבה את מי שלא הצטרפו למחנה הפמיניסטי או כקורבנות הסדר הפטריארכלי החיות בחוסר מודעות למצב הדיכוי בו הן שרויות או כמי שמשתפות פעולה עם הסדר המדכא נשים.

 

ההתפכחות לא אחרה לבוא, "אהה,את אומרת לעצמך ,חיפשתי אהבה,קירבה שייכות בכל המקומות הלא נכונים."

מה עושים? בדיעבד, כחכמה שלאחר מעשה , אני יכולה לספר לכן שאם אתן מנסות להתאים את עצמכן לתבנית סביבתית מועדות ,ו-"נופלות על הפנים" אתן יכולות לראות עצמכן בנות מזל.נכון, תחושת הנידוי,הגרוש והדחייה היא כואבת ובלתי נעימה בעליל ,אבל הגלות תניע אתכן לעבר הקרובים הרגשיים-נפשיים האמיתיים שלכן.

כך בדיוק חשתי כשגיליתי את הבלוז וכשהודעתי לבן זוגי ואבי בני  שחשף אותי לכל הנושא מפני שהיה מוסיקאי(מתופף) וקנה לי את גיטרת הבאס הראשונה שלי ,שאני מתכוונת מעתה ואילך לנגן רק בלוז מפני שאני חשה שהבלוז  הוא העצמי הפנימי שלי ולא רק שלב בדרך לרוקנ'רול הוא קרא לי "בוגדת" .

" אם הייתי תופס אותך עם גבר אחר לא הייתי נפגע כל כך כמו שאני חש פגוע ממה שאת אומרת לי עכשיו"(בחיי בנות, זה מה שהוא אמר לי מילה במילה) ואם יש מקום שעליו אני יכולה לשים את האצבע כמורה מקום ולומר "הנה כאן נקרע הקרע,פה החלה להתפורר רקמת הזוגיות שלי,זו הייתה ההתחלה של הסוף, אז זהו המקום.

 

אבל כבר אמרתי שלאוטונומיות , לאותנטיות ,יש מחיר. זה היה אחד מהם, ובואריאציות אחרות אמנם אבל עם אותה תוצאה מצאתי את עצמי כשרציתי לממש את היכולות שלי בתחומים של אקטיביזם חברתי.

 

בואו נודה על האמת, אין שום הנאה ושמחה בהיותך מנודה, טרם פגשתי את הבריה שסיפרה לי שהיא יצאה במחול הורה סוער ,או חלצה פקק מבקבוק שמפניה תוסס על מנת לחגוג את המנודות החברתית שלה מחד, מאידך יש לה לגלות מתנות וברכות משלה להעניק למי שמוצאת את עצמה נזרקת אליה,להבנתי, התועלת המשמעותית שניתן להפיק ממצב זה היא שהמרחק (המרחב) שנפער בינינו לבין חיקה החמים (?) והחובק(?) של ההתקבלות יוצר את היכולת להיות ערניות ורגישות לכל מיני דקויות וניואנסים .חוש הראייה ,ההתבוננות הצפייה שלנו במתרחש סביבנו מתחדד,מתבהר ונעשה צלול כבדולח, וזה מה ש"המקובל" לא יראה לעולם ועל כן גם לא יוכל להבין. אצל "המקובל" המחאה החברתית או האישית יותר משהיא מחאה אותנטית היא "טרנד אופנתי" ואם היום זה נחשב למגניב להיות אנרכיסט (לדוגמא) הוא יהיה אנרכיסט.אם מחר הטרנד האופנתי יהיה לחתום על עצומה בעד "הסכם ז'נבה"(לדוגמא) הוא יחתום ויתמוך גם אם הוא לא קרא ,או קרא ולא הבין ולא עמד על טיבו ועל ההשלכות שיהיו לזה על חייו וחיי החברה שבקרבה הוא חי, כי זאת מן אופנה שכזאת ,וכך הוא יצטרף לכל מיני תנועות לשנוי חברתי כמו "שלום-עכשיו" ו- "שלום אחר-כך," ל-"מקובל" אין אג'נדה שהוא מחוייב כלפיה או לוקח אחריות עליה מפני שהוא שבוי בתוך המקובלות שלו.

במקומותינו נהוג לקרוא לתכונה זו אופורטוניזם.

 

האופורטוניזם הוא יריב עוין של האותנטיות, שתי סוגי אישיות אלה קשה להן לדור בכפיפה אחת, וכשעל דרכה של האישיות האופורטוניסטית /טרנדיסטית נקרית אישיות המבקשת להיות אוטונומית/אותנטית או שכבר הבשילה להיות כזאת ,לרוב נוצר מאבק, יש להן נטייה להתנגח זו עם זו.

 

האופורטוניסט/טרנדיסט הוא אויבה המושבע של האישיות המבקשת להיות אוטונומית/אותנטית ועל כן הוא מבקש להרוס אותה ,להשתיק את קולה ,לרמוס את גאוותה ,להשפיל אותה עד דכא,לבזות אותה להמעיט בערכה,ללעוג לערכיה ולקריאת המרד שלה, לכנות אותה "בכיינית", "מיתקרבנת", "פרימיטיבית", "וולגרית,, בקצרה לעשות לה דמוניזאציה ומכאן דה-לגיטימציה . ועל חוסר היכולת של האישיות האופורטוניסטית/טרנדיסטית או על העדר אומץ הלב והתעוזה היא מכסה בפטרונות מתנשאת, יהירה ורהבתנית.

 

אבל בלילה בחשאי,בחדרי חדרים כשהאישיות האופורטוניסטית / טרנדיסטית מתקלפת ממסכותיה החברתיות וכשהיא מתכרבלת בתוך מצעיה החמימים ונותנת לעצמה מעט דין וחשבון ולא מתכחשת או דוחקת לקרן זוית את האמת הפנימית שלה היא מוצאת ששם בפנים יש לה בעצם הערכה רבה ואף הערצה ולעיתים גם חיבה ואהבה עמוקה לאותה אישיות שהעזה להיות אוטונומית/אותנטית, אבל זה נמשך עד הבוקר הבא שכן אז צריך לקום ולעטות מחדש את מסכת הנחמדות המתקבלת על מנת לבוא בין הבריות ולהיות כאחד העם.

 

והאישיות האוטונומית/אותנטית מה עובר עליה?

ובכן לרוב כשאנו עורגות למקום שיקבל אותנו כפי שאנו ועל ערגה זו אנו נענות בהטחת ביצה בפרצופנו אנו נדחפות לברוא אותו בעצמנו. ואז באים ונקבצים מארבע רוחות הארץ אלה שערגו וחיפשו אף הם ,מוצאים אותו תוקעים יתד ומכריזים "את המקום הזה בדיוק חיפשנו."

ואלה הן תולדות הפמיניזם המזרחי, כך בא לעולם הפמיניזם המזרחי ,שאליו נקבצו ובאו נשים שחותם הגלות הוטבע בנפשן, כך קמה תנועת "אחותי".

 

בדרך הארוכה אל החופש יש מהמורות ואורבות סכנות בפיתולי הדרך ,אם אמרתי שלחופש להיות אוטונומי/אותנטי יש מחיר,מנסיוני האישי לא אחת גיליתי כי החזון על חופש הפך להזייה פרועה "פאטה מורגנה" של הנפש וכי הכמיהה לחופש מציבה לא מעט דילמות כמו "מתי החרות של היחיד הופכת לסתם צורך להיענות לדחפים רגעיים? מתי קלילות הנסיעה הופכת אותנו לסוג של נוודים הנעים ממקום למקום נטולי אחיזה ,נטולי שורשים ? על תעתועי המסע כותבת רות נצר משוררת ופסיכולוגית יואינגיאנית בספרה "מסע אל העצמי"...."סגנון מרמה אחר הוא הנוודות, לכאורה הנווד והנודד חד הם, אולם אני מבקשת להבחין בינהם, הנודד נע ממקום למקום כדי לגלות במקומות הרבים את השתקפויות פניו,לגלות את עצמיותו האמיתית מתוך התנסויות בעולם ,הנודד מחפש את עצמו ,מחפש את ההשתנות וההתחדשות ההתפתחותית המתמדת במקומות שונים ומשתנים ,הוא נושא עימו תמיד את תרמילו את המכל הקבוע הפנימי את עצמו.

לעומתו הנווד הוא המשוטט ללא תכלית חיצונית ופנימית , הוא בורח מעצמו, ותרמילו הוא שק נקוב ,שהתנסויותיו נשפכות מתוכו , דבר לא נאגר ועל כן אינו לומד מהנסיון, הוא מבקש שינויי חוויה למען הריגוש ולא למען ההשתנות, הוא מבקש את החוויה למען הנאת הרגע ולא כדי לדעת בעמקי עצמו, אין בו קבוע פנימי ומחוייבות לעצמו ובדרך כלל גם לא לזולתו כי הוא אינו יודע מהו ואינו מצוי כלל בתהליך של חיפוש"...

..."הנודד הוא הבית של עצמו, הנווד הוא ה- "הומלס הכרוני" אין לו בית"....,

..." הנודד הוא זה שבו יתרחש המשך השיר "בין איילת ומטולה שם עייפתי ואשב,פרח חן לקטוף חפצתי וננעץ לי קוץ בלב".....(רות נצר מסע אל העצמי).

 

traveling blues/  ma rainey

 

train's at the station,I heard the wistle blow

train's at the station I heard the wistle blow

I done bought my ticket, but I don't know were I'll go

 

הכוח של האהבה או אהבת הכוח?

 

"הא מאמא עכשיו תבוא המרכבה

אחר כך יקוד הנסיך וירקוד

בחצות יקח אותי בזרועותיו

ינשק את שפתי בתשוקה

ואני אמות ,הא מאמא, אמות מאהבה.  (עדינה והנסיך./ ויקי שירן)

 

בתקופת העבדות נחשבו העבדים באופן חוקי כחפצים השייכים לאדון,ונשים בגיל הפוריות הוערכו על פי יכולתן להרות וללדת ,ולעיתים קרובות אולצו להזדווג עם גברים שהאדון הלבן ייעד להם את תפקיד "פרי ההרבעה" כשהמטרה היחידה להזדווגות זו הייתה להפרות את הנשים על מנת להרבות את הילודה וכך להרבות את רכושו של האדון,שכן הילדים שנולדו כתוצאה מזיווגים אלה נחשבו לרכושו של האדון והוא יכול היה למכרם בשוק העבדים לכל המרבה במחיר בכל עת שיחפוץ.

מעבר לכך ניצול מיני ע"י האדונים הלבנים היה שכיח ביותר.

 

במצב זה ,שבו זוגות ומשפחות אוחדו אד-הוק ,או נקרעו זה מזה ,לא היה מקום להתפתחותם של קשרי אהבה ארוכי טווח ,נותרו רק החלום,הכמיהה,הגעגוע לאהבה כזאת או להתאבל עליה אם החלה לנבוט ונגדעה בעודה באיבה . זוהי אחת הסיבות מדוע רבים משירי הבלוז הם שירי אהבה או כמיהה לאהוב ערטילאי בלתי מושג ,כי האהבה סימלה חופש, חופש רגשי,חופש רוחני, את החופש לבחור את האהוב מפני שהחופש לבחור באהבה נשלל לחלוטין מן העבדים.

והנה עם ביטולה של העבדות , יכלו נשים לכאורה להיות אוטונומיות בבחירתן את השותף הזוגי והמיני שלהן,הריבונות המינית סימנה את קו ההפרדה בין החיים שלפני ביטול העבדות לבין החיים שלאחר השחרור מעבדות.

וכמו אסירים שיוצאים אל החופש ולא תמיד יודעים מה לעשות אתו ומה הם הגבולות של החופש הזה, גם הבלוז הנשי בדק את גבולותיו. ...."הבלוז הנשי סתר לעיתים קרובות באופן בוטה את התפיסה האידאולוגית של הזרם המרכזי בנוגע לנשים ואהבה ואיתגר את הרעיון כי מקומן של נשים שמור אך ורק לתחום הביתי, מושגים שהיו מקובלים במציאות החברתית של המעמד הבינוני הלבן אולם יושמו בדרך שלא השתלבה במציאות חייהן של נשים מגזע ומעמד שונה"......"נשים באותה תקופה היו אמורות להרגיש סיפוק בתוך המסגרת הכובלת של חיי נישואין כשהבעל הוא המפרנס וערכה של אישה כאדם נמדד על פיט כמות הצאצאים שהביאה לעולם"...(אנג'לה דייביס, מורשת הבלוז ופמיניזם שחור).

ועל כן בשירת הבלוז הנשית (בתחילת דרכה) אין כמעט התייחסות לנישואין או לחיי משפחה ,או לאמהות, ואם יש אזכור לרוב הוא מושר בדרך אירונית , יש לעג מוסתר על כל נושא תפיסת מוסד הנישואין.

 

הנה דוגמא:

sam jones blues/ bessi smith

 

sam jones left his lovely wife ,just to step around

Come back home 'bout a year looking for his high brown

went to his accustomed door, and he knocked his knuckles sore

His wife she came, but to his shame,she knew his face no more

Sam said, I'm your husband dear, but she said

Dear that is strange to hear

You aint talking to Mrs . Jones

You speaking to Miss. WIlson now

Was a time you could have walked right in

And called this place your home sweet home

But now it's all mine for all time

I'm free and liven all alone.

 

וכשלא השתמשו באירוניה , השתמשו בדיבור עקיף, אגב דיבור עקיף הוא אחד מהמאפיינים הבולטים של שירת הבלוז בכלל ושירת הבלוז הנשית בעיקר. הבלוז יצר שפה עם ביטויים משלו, וזאת על מנת שהאיש הלבן לא יבין את המסר ,מפני שצורת ביטוי ישירה ותקיפה או הבעת מחאה או ביקורת כלשהי נאסרה עליהם לא רק בתקופת העבדות הארוכה אלא גם לאחר שבוטלה באופן פורמאלי , בתקופת העבדות למשל נאסר על העבדים לתופף , תופי הטם-טם שהיו לא רק חלק מריטואל דתי אצל השבטים באפריקה אלא גם דרך להעברת מסרים משבט מרוחק אחד למשנהו , והאדונים הלבנים שחיו תחת חשש מתמיד ממרד עבדים ,אסרו את השימוש בכלי זה ואז החלו העבדים להמציא צורות מסרים וביטויים שהיו ידועים אך ורק לקהילה (ראו מילון ביטויים הלקוחים משפת הבלוז בסוף המאמר).

וכך גם בשירת הבלוז הנשית אחד השירים הידועים והמבוצעים ביותר של נשים השרות בלוז ושתיים מגדולות זמרות הבלוז מבצעות אותו כל אחת על פי דרכה ,בסי סמית,ובילי הולידיי, נקרא

T'aint nobodey 's bizness if i do

 

Well I'd rather my man would hit me

Than jump up and quit me

'taint no bodey's bizness if i do do do

I swear I wan't call no copper

If I'm beat up by my papa

'taint no body's bizness if i do if i do

 

לכאורה, כשמאזינים לשיר או קוראים את הטכסט במושגים פמיניסטיים של ימינו ,ולהזכירכם הטכסט נכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, זה נשמע מזעזע, זה נקרא כמו טכסט הזוי ובלתי מתקבל על הדעת אולם כאן שוב באה אנג'לה דייביס והופכת את הקערה על פיה , הבלוז הנשי לטענתה של דייביס פורץ את הדרך לשיח צבורי שלא היה קיים עד אז.

 

העמידה על במה ציבורית והאמירה "my man hit me"" היא התרסה כנגד המצב וכמו כן העלאת המודעות של אלימות בתוך המשפחה המופנית כלפי נשים לתודעה הציבורית, ועל כן עושה אותו נגיש לביקורת ונושא לוויכוח ציבורי. "זמרות הבלוז הביאו את הבעיה של אלימות גברית לבמה , הן הוציאו אותה לאור בתקופת זמן שבה הבמה הייתה אחד המקומות היחידים הנגישים לנשים שחורות באותה עת"...(אנג'לה דייביס)

 

על היחס האלים של גברים כלפי נשים בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית באותה עת כותבת אליס ווקר בספרה "הצבע ארגמן"

..."הרפו שאל את אבא שלו למה הוא מכה אותי,מר_____ אמר לו מפני שהיא אשתי"....

למעשה נותרו הנשים השחורות לאחר ביטול העבדות באותו מצב , גם עתה כשהן לכאורה "משוחררות" עדיין היחס אליהן ממשיך להיות מדכא ואלים אולם הפעם הדיכוי הוא כפול,הן מצד הלבנים והן מצד הגברים בני משפחתן, הן ממשיכות להיות אסקופה נדרסת ,נעדרות זהות או כפי שבעלה של גבורת הספר הצבע ארגמן סילי אומר לה ....."מי את חושבת שאת? את שחורה,את ענייה,את מכוערת,את אישה, לעזאזל את כלום"....(הצבע ארגמן). ועל מצבן של הנשים השחורות בעולם הגברי של קהילתן אומרת סופיה (גיבורת משנה בספר) ...."כל חיי הייתי צריכה להילחם באחים שלי, הייתי צריכה להילחם בדודנים שלי,ובדודים שלי , ילדה אף פעם לא יכולה להיות מוגנת במשפחה של גברים".... אלא שסופיה בנגוד לסילי נלחמת ....."אני אוהבת את הרפו,אלוהים יודע שאני אוהבת,אבל אני אהרוג אותו לפני שאני אתן לו להרביץ לי"......אולם רובן של הנשים חיו והגיבו כמו סילי ....."אני לא יודעת איך להילחם,כל מה שאני יודעת זה איך להישאר בחיים"....(הצבע ארגמן)

על כן כשזמרות הבלוז שרו על כך בשנות העשרים של המאה הקודמת ההצהרה שלהן היא הצהרה כפולה, העלאת המודעות הציבורית בקרב הנשים והגברים שמאזינים להן מחד ומאידך יש כאן אמפטיה,אהדה וחמלה כלפי האחיות והאמהות וקהל המאזינות להן. הבלוז הנשי אינו שופט את הנשים שנקלעו למצב העגום הזה, ואינו מאשים אותן וגם אינו מסתכל עליהן במבט גבוה ופטרוני כ "קורבנות חסרות מודעות של הסדר הפטריארכאלי"הוא מספר על המצב כפי שהוא ללא כחל ושרק,מניח אותו על השולחן כאומר "אנחנו יודעות בדיוק מה עובר עליכן אחיות".

וזאת בניגוד גמור לז'אנר של מוסיקת הפופ המקובלת שאותה התוו הלבנים , בשעה שזמרות לבנות שאחיותיהן נאנקו תחת אותו יחס מדכא התעלמו לחלוטין מהנושא של אלימות גברית ושרו על אהבה אידאלית כפי שהמוסכמות החברתיות שנקבעו ע"י ההגמוניה הגברית באותן ימים הגדירו אותה.

זמרות הבלוז היו בכל מקרה מחוץ למחנה, הן היו "האחר המובחן" הן בשל צבען, והן בשל אורח חייהן, אולם הן לא נתנו לתסכול,לעלבון,ולנידחות להכריע אותן, נהפוך הוא הן השתמשו באחרות המובחנת שלהן כמנוף להבעת דעתן על המצב שאליו נקלעו הנשים והן לקחו לעצמן את החופש להיות שופר לאחיותיהן.

 

הדיבור העקיף, וההצהרה הכפולה שלהן מקשרת אותן עם ארכיטיפ הטריקסטר , התעלולן,התחבולן,עושה הטריקים (הבלוז במהותו מקושר לארכיטיפ זה) הגדרה נפלאה של ארכיטיפ זה כפי שפירש אותו קארל יונג מצאתי בספרה של רות נצר "מסע אל העצמי"........"הוא מגלם דמות יוצאת דופן של מחולל שינויים תעלולן שמתריס נגד הסדר החברתי או הקוסמי ובו בזמן פועל למען החברה בהתנהגותו באות לידי ביטוי בוטה ומוגזם תכונות הצל שהחברה בדרך כלל אוסרת - מיניות,תוקפנות,ניבול פה, הוא הופך את כללי החברה על פיהם לועג למקודש ולסמכות"....."הוא דמות רבת היבטים ומגולם לעיתים כאל בורא ויוצר שינויים לעיתים כחיה תעלולנית ולעיתים כליצן ושוטה הוא חוגג משאלות אסורות וכל זאת באישור מלא של החברה"....(מסע אל העצמי, רות נצר).

על כן כשכתבתי למעלה שזמרות הבלוז שימשו שופר לאחיותיהן ,הן עשו זאת עבור הנשים כולן, מכל הצבעים מכל הגזעים ומכל המעמדות ושברו את המחיצות שהחברה העמידה בפניהן, האמירה שלהן חרגה מגבולות הצבע והמעמד שלהן היא הפכה לאמירה אוניברסלית - האקטיביזם האמנותי-חברתי שלהן הפך אותן מקורבנות פסיביות למנהיגות שמובילות מאבק חברתי בכלי שהטבע חנן אותן והוא הכלי המוסיקאלי ,והן השתמשו בכלי זה לא לשם האדרת האגו האישי הפרטי שלהן . הן ויתרו על האגו האישי לטובת החברה שבה הן חיו ופעלו והיה להן אגו למכביר שאם לא כן לא היה על מה לוותר, אנו יכולים לוותר על מה שיש לנו לא על מה שאין לנו.

והחברה גמלה להן ברבות הימים באהבה, ובהערצה מעבר למקום ולזמן שבו פעלו ומקומן שמור להן בפנתיאון התרבותי העולמי.

הן היו מורדות במובן החיובי והנאצל של המילה על צדו המואר של המורד האולטימטיבי כתב אלבר קאמי בספרו "המורד"

"מהו מורד? אדם שאומר לא,אולם סרובו לא בא לרמז על התנכרות"...

....."עבד שקיבל פקודות כל חייו לפתע מחליט שהוא אינו יכול לציית לפקודה החדשה למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לא"!?, הוא מתכוון למשל ש- "זה נמשך זמן רב מדי,, "עד כאן-ולא עוד", "אתה הולך רחוק מדי" או שוב "יש גבולות מסויימים שאותם לא תעבור", במילים אחרות ה-"לא" שלו מצהיר על קיומם של גבולות"...העבד מסרב לציית לפקודות המשפילות של אדונו"..."הוא דוחה את תנאי העבדות שלו ותובע שמעתה יתייחסו אליו כאל שווה".... ועל מנת לממש את המצב השוויוני הזה ...."הוא מוכן להקריב את עצמו למען טובת הכלל אליה הוא מתייחס כאל משהו הרבה יותר חשוב מייעודו האישי"........(אלבר קאמי "המורד").

 

ובכן, זמרות הבלוז לקחו על עצמן להיות "האחר המובחן," על כל הנידוי החברתי המשתמע מכך לא ממקום של עלבון וניכור הן הפכו את האחרות המובחנת שלהן למקור של עוצמה והעצמה המורשת שלהן היא אבן שואבת מעיין נובע ומפכה שכל הצמא לחופש ,לשוויון,ולכבוד אנושי יכול לרוות ממנו והמעיין אינו כלה.

היחידה אולי בזמרות של מה שנקרא במקומותינו הזמר הים תיכוני או הזמר המזרחי ששותה ממי המעיין של הבלוז היא מרגלית צנעני ,אלבומה "חומות חימר" הוא בלוז נשי-פמיניסטי מזרחי במיטבו חבל שהיא היחידה

את הביקורת שלי על כך כבר הבעתי במאמר שכתבתי והתפרסם בכתב העת "הכיוון מזרח" (אוקטובר 2001) בשם "אני פרחה"?! והתייחס בין היתר לשיר הפרחה שמבצעת עופרה חזה ז"ל).

הייתי רוצה לראות עוד זמרות מזרחיות מרימות את הכפפה כפי שעשתה מרגול ,וגומעות ממי המעיין אינני טיפוס פאסימי מטבעי ואני מלאת תקווה כי עוד הכל צפוי והרשות נתונה.

 

תפקיד הטריקסטר,התעלולן,התחבולן,המורד,הפורע את הסדר החברתי ובו בזמן פועל למען החברה ,שמור בחברה הישראלית לעניות דעתי למזרחיות בכלל ומזרחיות כפי שאני תופשת אותה איננה מתייחסת למוצא האתני אלא היא השקפת עולם חברתית-פוליטית .וזהו גם תפקידו של הפמיניזם המזרחי ואני מקווה כי תוך כדי

שהוא נאבק עבור הנשים המזרחיות המאבק שלו יחצה גבולות ,ישבור מחסומים ויהפוך למאבק למען הקולקטיב זה אפשרי בתנאי שהפמיניזם המזרחי יאבק את מאבקו הצודק והלגיטימי לא מתוך כעס ועלבון,תרעומת,מרמור ,ותחושת דחייה,שתוצאתו על כן היא הפניית הגב ......."העלבון תמיד מתובל בקנאה ,אולם אנו מקנאים במה שאין לנו חזקה עליו,בעוד שהמורד מגן על מה שיש לו"...(אלבר קאמי" המורד" ).

כדאי שהמאבק המזרחי ככלל יראה בגלות ובנידחות החברתית  הזדמנות ליצירת מרחב וחופש לראות את המציאות כפי שהיא,למתוח ביקורת בונה ולא לשלוח אצבע מאשימה,יש לעשות את ההבחנה הדקה הזאת,זהו כוחה המרפא הגדול ומחולל השינויים של האהבה,והוא שמור לא רק לאהבה האינטימית אלא גם לאהבה האנושית האוניברסלית.

שכן הביקורת הבונה מצביעה על ליקויים,חושפת פגמים,לא מתוך רצון לרמוס את האחר או להמעיט בערכו או להפוך אותו ללא לגיטימי, אלא מתוך התובנה שסילוק אי ההבנות ההדדיות יביא תועלת לשני הצדדים השותפים במערכת ,כל הצדדים לומדים,מתפתחים וצומחים מתוך כיבוד הצרכים המנוגדים,ומתוך רצון כנה לגשר על פערים,ולא מתוך רצון לכפות השקפת עולם של האחד על האחר.

כי זה מה שעושה אהבת הכוח, אהבת הכוח מבקשת לעצב את האחר על מנת שיתאים לאינטרסים של בעל הכוח,אהבת הכוח רואה באחר,בשונה,כלי,אובייקט לניצול, ומטרתה הכפפת האובייקט המנוצל לאינטרסים האגוצנטריים של בעל הכוח. מאוויו,חלומותיו,ושאיפותיו של האחר שווים בעיני אוהב הכוח כקליפת השום "אהבת הכוח" לא רואה ממטר את צרכיו ורצונותיו וחלומותיו של הזולת ,של האובייקט שאותו הוא שם כיעד לניצול.

וכאן קוראים /ות הגענו לצומת דרכים, צעדנו יחדיו כברת דרך ועתה  נפרדות דרכינו ,בתחילת המסע סיפרתי לכם שהבלוז הביא עבורי בכנפיו תובנות,מודעות וזווית התבוננות שונה על החיים, שמץ מאלה ביקשתי לחלוק איתכם תוך כדי צעידה משותפת.

מרחוק אני שומעת את קולו של הקטר ,על הרכבת הזאת אני עולה וממשיכה בדרכי ומברכת אתכם שתהייה דרככם צלחה ,שיהיו האנשים,המקומות,והאירועים שיקרו על דרככם מקור של צמיחה והתפתחות

רק עוד דבר אחד קטן לפני שאנו נפרדים ,זיכרו כי "חכם השביל מן ההולך בו" חווית המסע,הדרך( ,התהליך )משמעותית מן ההגעה אל היעד, יהיה אשר יהיה.

 

מילון בלוז קצר(מאוד)

back door man/woman - כינוי למאהב של אישה נשואה,המתגנב לשעת אהבים דרך הדלת האחורית בשעה שהבעל יוצא או חוזר מהדלת הקדמית.

boogie-woogie - סגנון מוסיקאלי שהתפתח מהבלוז ממנו התפתח יותר מאוחר הסווינג מנוגן בדרך כלל על פסנתר הומצא בניו-אורלינס והיה פופולארי בשנות העשרים של המאה הקודמת.

easy rider-c.c.rider - הפרטנר/ית המיני, בדרך כלל לתקופה קצרה של לילה אחד.

captain- כינוי לבוס הגדול ,האדון הלבן שהיה אחראי על העובדים במטעים או הסוהר בבית הסוהר.

cats- אנשים שמנגנים או מתים על בלוז

cold in hand - חסר פרוטה, תפרן

cross road - הצטלבות הדרכים, מסמל את המסע עפ"י המסורת של האפרו-אמריקאים שבאו מהאזור הכפרי של מדינות הדרום להצטלבות הדרכים יש כוח מאגי, ואם תגיעו לצומת 49,61 בקלארקסדייל בדיוק בשעת חצות עם הגיטרה ביד ותתחילו לנגן בלוז ,יופיע איש גדול ושחור יטול את הגיטרה מידכם יכוון את המיתרים ינגן ואז יחזיר לכם אותה, ככה תהפכו לנגני בלוז שאיש לא יוכל לעמוד בפני נגינתם (כדאי לנסוע ולנסות).

crepe - נשים תולות את פיסת המלמלה על דלתן כדי לסמן לגבר שסר חינו בעיניהן ,בקיצור שילך לחפש ת'חברות שלו בסיבוב.

dust my broom - להתחיל פרשיית אהבים חדשה,לטאטא את הישנה

eagle flies on friday - ביום שישי משולם השכר השבועי על הדולר מוטבע דיוקן של נשר ,לרוב בזבזו את המשכורת בבר המקומי על שתייה ,הימורים ונשים ,וככה עף לו הנשר(עף הכסף) והשאיר אותך לאחר סוף השבוע  cold in hand.

gig - הופעה שמקבלים עבורה כסף.

going up/down the line  - לנסוע, going up - לנסוע צפונה going down - לנסוע דרומה

groove - קצב

groovy - נהדר,אחלה,סבבה

hoochie-coochie man - גבר שמתגאה בנשים שהוא כובש ובכמויות השתייה שהוא שותה,כינוי למאהב

jinx - מעשה כישוף שמביא מזל רע (מביא את המנחוס)

jiving-jive - סגנון ריקוד קליל וגם כינוי לטיפוס קליל שמדבר ברכות כמו אנשי הבלוז מתייחס גם למריחואנה

mojo - קמיע,עשוי מעצמות ומזנבות של חיות ואבקות צמחים מלווה בדברי כישוף שנגן בלוז שם במקום בטוח כדי להצליח בנגינה, משמש גם כקמע להצלחה בהימורים ובאהבה.

monkey - נרקומן

rambling - להתגלגל חסר מטרה בדרכים

road house - מקום מפגש שממוקם בסתר בדרך כלל בדרך כפרית מחוץ לעיר שבו שותים ומנגנים רוקדים ומהמרים בדרך כלל בסוף השבוע ואז - the eagle flies on friday and you find your self cold in hand.

salty - גבר קשוח

spoonful - כפית קטנה מכסף משמשת להרחת קוקאין או הרואין

squeeze my lemon- לעשות אהבה

 

מקורות השראה:  (מה שהאקדמיה מכנה ביבליוגראפיה)

אנג'לה דייביס - מורשת הבלוז ופמיניזם שחור

אליס ווקר - הצבע ארגמן

רות נצר - מסע אל העצמי

קלאריסה פינקולה אסטס - רצות עם זאבים

אלבר קאמי - המורד

ד"ר הנרייט דאהן כלב - פמיניזם מזרחי.