דמות המזרחי בקולנוע הישראלי

תקציר לעבודה סמינריונית במסגרת הסמינר "פוליטיקה וזהות", המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית, אוגוסט 2005

קרן סרנו

 

 למצגת של העבודה, הנמצאת באתר של כנס תלמידי המחקר של המחלקה  לחצו כאן

לתקשורת באוניברסיטת חיפה – "מתקשרים 2006"

 

עבודה זו מציעה זווית נוספת לבחון דרכה את החברה הישראלית בכללה על שסעיה המרובים, באמצעות הקולנוע הישראלי. הקולנוע הוא מדיום המוני וזה סוד כוחו, כיוון שהוא יכול לשקף מצב פסיכולוגי של חברה בזמן נתון (תת המודע הקולקטיבי), גם ללא תיאור אובייקטיבי של עובדות; ובכך לשמש זירה למאבק על זהויות.

חשוב לנו כחוקרים וכאזרחים להיות מודעים למאבק זה ולעמוד על מקורותיו ואופיו, כדי להבין טוב יותר, ולו במעט, את אשר מתרחש בזירות אחרות, ולהבין טוב יותר את הקשר שבין פוליטיקה, זהות ותקשורת. ביסודה של עבודה זו עומדת הנחה שהשדה הפוליטי והשדה התרבותי-אמנותי אינם מנותקים זה מזה. להיפך: הם נתונים באינטראקציה בלתי פוסקת.

החברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים שינויים מרחיקי לכת. היחלשות האתוס הציוני והמעבר לתפיסה רב תרבותית פותחים פתח למשא ומתן על זהויות שונות בספירות ציבוריות רבות. במוקד עבודה זו עומדת הזהות המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי בקולנוע הישראלי. שאלת המחקר שלי היא: האם וכיצד משקפת דמות המזרחי בקולנוע הישראלי, לאורך השנים, את השינויים במעמד המזרחים בחברה הישראלית?

בחרתי לנתח 3 סרטים מעשורים שונים, שעוסקים בקשיי ההסתגלות שחווים עולים חדשים: "סלאח שבתי" (אפרים קישון, 1964), "שחור" (שמואל הספרי, 1994) ו"סוף העולם שמאלה" (אבי נשר, 2004). על מנת להשלים ניתוח זה חשוב לדון בשיח הציבורי-פוליטי שהעמיד את המזרחים בעמדת נחיתות אל מול האשכנזים/הצברים, ובשורת הפערים החברתיים בין הקבוצות האתניות השונות. שיח זה צמח מתוך האידיאולוגיה הציונית בדבר "כור ההיתוך" ומיזוג הגלויות, וככל שהאתוס הציוני נחלש – גברה הלגיטימציה לקולות וזהויות רבות ומגוונות בתחומי חיים שונים.

ההשוואה על פני ציר הזמן עוזרת לי כחוקרת להסביר כיצד השינויים והתהליכים החברתיים-פוליטיים-תרבותיים שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה הישראלית ביחס למעמדם של המזרחים באים לידי ביטוי על המסך הגדול, ומשפיעים על עיצוב דמות המזרחי לאורך השנים. כפי שבפוליטיקה אנו עדים לפיתוח תודעה מזרחית גאה ולא מתנצלת בדמותה של ש"ס (קדמו לכך נקודות מפנה כגון תנועת "הפנתרים השחורים" ומרד הקלפיות בשנת 77'), ובתחומי התרבות והאמנות אנו עדים לדור חדש של יוצרים מזרחים שלא מתביישים במזרחיותם, כך ניתן לראות מגמות וכיוונים חדשים בעיצוב דמות המזרחי בקולנוע הישראלי.

 

ייצוג עצמי

זוהי המגמה הבולטת ביותר. ניתן להבחין במספר הולך וגובר של מזרחיים המעורבים בהכנת הסרט בשלביו הראשונים (תסריט, בימוי, הפקה ומשחק), והקול שנשמע הוא אישי יותר, כנה ואותנטי. מגמה זו משפיעה על אופי הסרטים הנעשים ככלל, ועל עיצוב דמות המזרחי בפרט.

 

מידת מורכבות הדמויות

מגמה זו קשורה בקשר הדוק לסעיף הקודם, שכן הייצוג העצמי מוסיף עומק ומורכבות לדמויות המזרחיות ומציג אותן, לרוב, בצורה פחות סטריאוטיפית וסכמטית. הדמויות המזרחיות הופכות מקריקטורה בסרט בורקס לבני אדם עם סיפור אישי שיש לספר.

 

ביקורת כלפי הממסד

נקודה זו מתקשרת לתהליכים החברתיים בדבר החלשות האתוס הציוני והיכולת להעביר ביקורת גלויה על מוסדות המדינה, וכן על יציאת המזרחיים מעמדת "חובת ההוכחה". כלומר, הביטחון ההולך וגובר בזהות הישראלית מוביל להשמעת ביקורת ברורה וחד משמעית על המנגנון הקולט, ודחיית האשמות בדבר אשמת המזרחים במצבם.

לאור נקודות אלו מרתק להבחין בשינויים שחלו בתפיסת הדימוי העצמי של המזרחים, אך יחד עם זאת חשוב לשים לב שלעתים קרובות עדיין משועתקים דעות קדומות וסטריאוטיפים ביחס למזרחי. הדבר בא לידי ביטוי באופי המזרחיות בסרט – יצירת תדמית אי-רציונלית למזרחיות, ולכן נבדלת ושונה מהישראליות. כמו כן יחסי הכוחות בין הדמויות האשכנזיות למזרחיות יהיו בכל המקרים לטובת האשכנזים (הם מילאו תפקידים שכוללים סמכות, השכלה, כסף וכו'). וכן, גם בשנות האלפיים החברה הישראלית ממשיכה לחלום את אותו חלום בדבר מיזוג גלויות באמצעות הדור הצעיר.  

גם מחוץ למסך המצב רחוק מלהשביע רצון כאשר מסתכלים על נתונים השוואתיים בין אשכנזים ומזרחיים בני הדור השני ואפילו השלישי. שוב, אנו עדים ליחסי הגומלין שבין הפוליטיקה והתרבות ובין התקשורת והאמנות.