המרוקאי האחרון: על הסרט "רוח קדים"

אורית סודרי

 

מעט אחרי תום צום יום הכיפורים שודרו שניים מארבעת חלקיו של הסרט הדוקומנטרי "רוח קדים". הסרט, שגם שאר חלקיו הוקרנו בשעות צפיית שיא, ביקש להיות מסמך היסטורי ייחודי. לדברי בימאי הסרט, דוד בן שיטרית, "יש כאן ניסיון לספר היסטוריה אחרת, מהמקום של החלש. ההיסטוריה שלא סופרה. ההיסטוריה של הדחויים, ההיסטוריה של המזרחים בישראל שנחנקה ודוכאה כאן במשך 60 שנה".(מעריב, סופשבוע, 13.9.02).

הסרט פותח בהמנון העצמאות של מדינת מרוקו. אך אין אנו זוכים לראות את פני הזמרים הערבים. את מקומם תופסים פני אנשי ש"ס, ובראשם אריה דרעי, מוקף באוהדיו טרם כניסתו למאסר. ה"כרוניקה המרוקאית", כותרת המשנה של הסרט, הצטמצמה לכלא מעשיהו - "יום הבסטיליה של יהדות ספרד" ולשיר מסוג אחר: "משיח מתקרב".

את הסאגה של יהדות מרוקו בישראל בחר בן שטרית לגולל תוך התחקות אחר שש דמויות ממוצא מרוקאי. הבולטות שבהן: אריה דרעי, יו"ר ש"ס לשעבר, שלמה בן עמי, בעבר שר החוץ והשר לביטחון פנים, סמי שלום שיטרית, בעבר מנהל בית הספר "קדמה" בשכונת התקווה וחבר-לשעבר ב"קשת המזרחית הדמוקרטית", וראובן אברג'יל, ממנהיגי "הפנתרים השחורים". עוד מרואיינים הם עזר ביטון, ממושב אביבים שעל גבול לבנון המייצג את האוכלוסייה המרוקאית שמתגוררת במושבים הנשכחים והעזובים, ועובד אבוטבול שהנהיג מאבק דיור של צעירים ממבשרת ציון שנזנחו לגורלם על ידי המדינה ועל ידי המתעשרים החדשים מהפרבר הירושלמי. מפתיע מאוד, אך שום אישה לא חדרה אל תוך הכרוניקה המרוקאית של בן שטרית.

הסרט מתעד היטב את כל הנוגע לאפליה הגזענית ממנה סבלו המרוקאים. קשה להישאר אדיש כשראובן אברג'יל מתאר את הסלקציה שנערכה לעולים ופיצלה משפחות: הממסד התיר רק למשפחות שבהן המפרנס אינו מבוגר מגיל 35 לעלות לארץ. החלשים והזקנים נשארו בחוץ. שלמה בן עמי, שהגיע עם משפחתו לקרית שמונה מתייחס במרירות למדיניות הפיזור של העולים בפריפריה: "שואלים בקר לאן הוא רוצה לנסוע?". סמי שלום שטרית מתאר את התפתחות השנאה העצמית שהשתרשה בקרב בני הדור השני. דרעי מתאר את קליטתו בתוך מערכת החינוך החרדי האשכנזי, שגם בה מסתבר, היו גבולות וחציצות: "לעולם לא תוכל לזכות בשידוך אשכנזי, לא משנה איזה עילוי תהיה". הסרט מתייחס גם להלם המעמדי שחשה העלייה המרוקאית, כשהפכה מעילית מסחרית המקורבת לקולוניאליזם, למעמד פועלים במדינה היהודית.

למרות כל זאת, ההתרסה המזרחית כנגד הממסד האשכנזי אינה חדשה. היא הפכה לשיח כל כך לגיטימי, עד שהממסד בעצמו מימן בנדיבות את הסרט.

חגיגות היובל למדינת ישראל (1998) נערכו בתקופה שבה עדיין רווחה האשליה שהסכם אוסלו יוכל לעבוד. התנהלו שיחות מדיניות עם הרשות הפלסטינית, וישראל עברה עידן קצר של תקווה לפריחה כלכלית. על רקע זה, החלה באותה שנה עשייתו של הסרט "רוח קדים". יוהנה פרנר מקרן קשת פנתה לבן שטרית, והציעה לו לעשות סרט שיתמקד בעיירות הפיתוח. המזרח התיכון החדש, שנראה קרוב למימוש, יצר שיח חדש: עזה out, עיירות הפיתוח In. קרן קשת גם נידבה 200,000 דולר, שאליהם נוספו כספים רבים מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, קרן יהושע רבינוביץ', וקרן גשר.

החיבוק הפיננסי של הממסד מצביע על מגמה: אחרי חמישים שנה, החברה הישראלית בשלה להוצאת הכביסה המשפחתית המלוכלכת החוצה. התרסתו של בן שטרית נקלטה בקרקע הפורייה של המגמות הפוסט מודרניות של סוף שנות התשעים. רוח הפוסט מודרניזם אימצה את השיח הפלורליסטי: לכולם יש מקום. לכולם מלבד ... לקורבנות הראשונים. ועל כן, את הסרט יש לבקר יותר על מה שאין בו מאשר על מה שיש בו: אין בו אומץ. אין בו חשבון נפש ומשום כך - יש בו נסיגה.

 

חשבון נפש בנושא הפלסטיני והערבי

 

בן שטרית אינו זר לטרגדיה הפלסטינית. הוא עצמו ביים מספר סרטים בנושא, המפורסם בהם הוא "מבעד לרעלת הגלות". כיצד ייתכן שהוא אינו מעמת איש ממרואייניו עם אחריותם של המזרחים להפיכת הפלסטינים לפליטים? בין אם מתוך מודעות ובין אם לא, המזרחים סייעו למפעל הציוני ליישב את הארץ. בין השנים 1948 ו-1956 כ-80,000 מבנים נטושים מהם גורשו ערבים, אוכלסו ב-200,000 יהודים יוצאי ארצות ערב. רבים מהמושבים שתושביהם הם מזרחים קיבלו מן המדינה אדמות ערביות. גם הקטמונים, מעוז החברה המרוקאית בירושלים, נבנו על אדמות הכפר מלחה. אמנם הממסד הציוני-אשכנזי היה אחראי לגירוש של 1948, אך חשבון הנפש עם אותו ממסד אינו יכול להיות סלקטיבי. זוהי צביעות להאשים את הממסד בכך ש"זרק" את עדות המזרח ליישובי הספר, מבלי לתת דין וחשבון לאן הוא זרק את הפלסטינאים.

 

חשבון נפש בנושא הימני

 

ב- 1967 המזרחים הפכו לרוב בחברה הישראלית והיוו כוח חדש, שעשר שנים לאחר מכן יביא למהפך במפה הפוליטית. הנקמה שנקמו המזרחים, בני מעמד הפועלים, במפא"י בתמיכתם באופן גורף בימין בבחירות 1977, היא עיוות היסטורי מצער: לא משום שהפנו את עורפם למפא"י, אלא כי לא ניצלו את ההזדמנות להקים אלטרנטיבה פרולטרית מזרחית-שמאלית ופרו פלסטינית. אין זה המקום לבירור השאלה מדוע תהליך כזה לא התרחש, אך בהחלט ראוי לשאול את יוצר הסדרה "רוח קדים" האם נקודה זו אינה אתגר שראוי היה לעסוק בו. הנקמה באשכנזים איננה סיבה מספקת להמשיך להתעלם מאחריות הבוחר המזרחי למדיניות התוקפנית של ישראל. אולם, כפי שההנהגה הרדיקלית יותר מקרב המזרחים, כדוגמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ממשיכה להתעלם מאחריותה להעמיד סדר יום חדש בפני הבוחר המזרחי, כך גם "רוח קדים" נפל בפח הפחדנות.

 

חשבון הנפש בנושא הדתי

 

אריה דרעי, שהוא הגיבור האמיתי של הסרט, הבין ש"המזרחיות" איננה דבק חזק דיו לאיחוד הישראלים שהיגרו ממדינות ערב. לכן מיזער דרעי את האלמנט הערבי במזרחיות והגדיר את עצמו מחדש כספרדי: יהודי-דתי. ה"מהפכה" המזרחית נוסח סצנת הסיום של הסרט - זריקת בקבוקי מים קדושים על קברי צדיקים - איננה מהפכה אלא קונטרה-מהפכה. אם ה"מהפכה מזרחית" היוותה איום על הממסד, למשל בימי "הפנתרים השחורים", הרי שהיום כאשר מזה כשני עשורים ש"ס יושבת בממשלה ומשמינה מכספיה, היומרה להציג אותה כאלטרנטיבה היא מגוחכת.

במקום להתמודד עם המגמה האנטי ערבית, הימנית והדתית של האוכלוסייה המזרחית, בן שטרית שוגה באשליות נטולות בסיס וחסרות אחריות מוסרית וחברתית. באותו ראיון למעריב, כשנשאל בן שיטרית מה הוא מציע לעשות, ענה: "אחרי שהמאבק הפלסטיני ישכך אני רואה פה מלחמת אזרחים... יום אחד ש"ס תהיה בעלת תודעה פוליטית חברתית ולא רק סקטוריאלית...ש"ס חייבת לעבור גם היא מהפכה. אני מקווה שלאריה דרעי יקרה יום אחד דבר גדול והוא יתנתק מש"ס ויוביל מאבק רב תרבותי מזרחי. אנחנו נהיה שם לעזור לו" (מעריב, סופשבוע, 13.9.02). בן שטרית משקף את הפער שאפיין את התנועות שהגדירו עצמן מזרחיות: להלכה, מלל רדיקלי מאיים, למעשה, רצון עז לחיבוק של הממסד.

הסרט הוקרן במציאות שונה מאוד מזו שבה נעשה. הסכם אוסלו התנפץ לרסיסים ועמו האשליה שישראל תוכל לכלוא את עזה ושכם בתוך הבקבוק. השד יצא בדמות אינתיפאדה פלסטינית אלימה וזועקת: כאן עולם שלישי! כאן צריכים פתרון! אך ל"רוח קדים" אין פתרונות. אין בו אפילו ניסיונות כנים להתמודד עם המציאות המזרחית כחלק מהסכסוך הישראלי פלסטיני. הוא פשוט לא היה שם.

 

 

פורסם לראשונה באתר "אתגר", מגזין מס' 8.