המלך היה מהפכן: פגישה שלא היתה

ארז שוייצר
 

לכאורה, אין סמלי מזה. לפני כשבועיים, פחות מיממה לפני שחברי התזמורת האנדלוסית הישראלית עלו על בימת אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב וניגנו את הקונצרט המרהיב "חתונה במוגדור", עסקו במקום בפירוק התפאורה של המופע שהוצג שם לפניו: "זהר ארגוב - המחזמר". גם בהתעלם ממקום התרחשותו של כמעט-מפגש זה, במעוזן התל-אביבי של "האליטות הישנות", זה אירוע טעון. בשנת העשור לקיומה של "התזמורת האנדלוסית" ובשנה שמציינים 50 שנים להולדתו של ארגוב, שני הקצוות הייצוגיים של תרבות המוסיקה המזרחית בישראל עדיין אינם מרבים לנהוג זה בזה יחסי קרבה.

בקונצרט העשור של התזמורת, שיתקיים באפריל במשכן האופרה בתל אביב, יימנה עם אורחי הכבוד הזמר ג'ו עמר, מראשוני האמנים הישראלים שנשאו בגאון את קולה של המוסיקה המרוקאית. קשה להניח שאילו היה בין החיים, היה זוכה זהר ארגוב לכבוד הזה. "התזמורת האנדלוסית" לא רק מציגה את המיטב שבמוסיקה הצפון-אפריקאית הקלאסית, היא גם משמרת ומקדשת את ערכיה האמנותיים והמסורתיים-הדתיים של יהדות המגרב. ואילו ארגוב, כנרקומן ועבריין מורשע, כזמר פופ במהותו, מייצג את כל מה שמייסדי התזמורת יצאו נגדו מתחילת דרכה: הצגתה החד-ממדית של התרבות המזרחית כבידור עממי קלוקל. עם זאת, ייתכן שהיא חבה חוב של כבוד דווקא לו. סיפורה של המוסיקה המזרחית בישראל הוא שיעור מאלף על כוחו של הפופ לחולל שינוי תרבותי רחב טווח.

"זהר ארגוב - המחזמר", שכתב גדי צדקה וביימו צדקה וצדי צרפתי, מצטרף לניסיונות קודמים לפענח את דמותו הטרגית של הזמר, ובהם מחזהו של שמואל הספרי "המלך" וסרטו של ערן ריקליס "זהר".
סרטו של ריקליס היטיב לקשור בין פריצתו של ארגוב ובין השינויים הפוליטיים והחברתיים בישראל של שנות ה-70, ובראשם עלייתו של הליכוד לשלטון, וכרבים אחרים השתמש ריקליס בדמותו של ארגוב כסמל למאבקם של המזרחים בישראל נגד הקיפוח הממסדי. אלא שהסרט, כמו המחזות שבאו אחריו, אינו מצליח להמחיש באמת את האווירה התרבותית שבה פעל ארגוב.

קשה להבין זאת היום, אבל חדירתה של המוסיקה המזרחית ללב הקונסנזוס הישראלי היתה לא פחות ממהפכה - מהפכה במובנה האמיתי, ולא כעוד אמירה ריקה על סגנון הכובש את האופנה. כדי לעמוד על טיבה אפשר להיעזר בהערה שהשמיע באחרונה ישראלי שחזר לארץ אחרי 20 שנות שהות באנגליה. "אני פותח את הרדיו", אמר, "ושומע רק מוסיקה ערבית".

בכמה מאמרים שפורסמו בראשית שנות ה-80, ובהם מאמר של יואב קוטנר בעיתון הרוק "ווליום", נעשה ניסיון לקשור בין "מוסיקת הקסטות" לפאנק הבריטי, שניסה אף הוא לחולל מהפכה חברתית-מוסיקלית. עם נקודות הדמיון העיקריות בין הז'אנרים נמנו אז השימוש באמצעי הקלטה זולים ובמערך הפצה עצמאי (במובן זה, זוהי מהפכה במובנה המרקסיסטי הבסיסי ביותר - השתלטות על אמצעי הייצור); וכדוגמה להבדל הגדול ביניהם צוין המאבק הפוליטי הישיר של להקות הפאנק הבריטיות. לעומתן, כך נטען, המוסיקה המזרחית הישראלית מעדיפה לברוח למחוזות של רומנטיקה זולה, שיברונות לב וסלסולי קול דקורטיוויים, במקום לעסוק במחאה אמיתית כדרך הפנתרים השחורים, למשל.

במבט לאחור, זו היתה הבחנה מוטעית. סיפורה של בריטניה היה תמיד סיפור של מלחמת המעמדות, ולכן היה טבעי לפאנק להיות לוחמני, סוציאליסטי. בישראל, אותם שיברונות לב וסלסולים היו אקט פוליטי ומהפכני מן המעלה הראשונה. במדינה שבה הכל חוסה תחת הסכסוך הישראלי-ערבי, השימוש בסולמות ערביים היה לא פחות ממזעזע, וכך אכן התקבל על ידי הממסד (וכך רואה אותו עד היום טומי לפיד, למשל); במקום שקידש את כור ההיתוך, מוסיקת הקסטות לקחה לעצמה, בלי לבקש את אישורו של איש, את הזכות לבטא ייחוד תרבותי; ובתרבות שקידשה את הגבריות הלוחמנית, ארגוב הציג גבר מסוג חדש: פגיע, בודד, מקונן על לבו השבור.

הבוז שבו התקבלה המוסיקה המזרחית בתרבות הישראלית, הרתיעה שעוררה, לא נבעו רק מגזענות לשמה, אלא גם מתוך תחושה כי היא מפרקת כמה מהנחות היסוד של התרבות ההגמונית. היום, רב-תרבותיות, מגוון מוסיקלי (המכונה לרוב "מוסיקת העולם"), שיח ערבי-יהודי וביטויי רגש של גברים נתפשים כמובנים מאליהם, אבל לפני עשורים ספורים בלבד הם היו ביטויים של מאבק עממי שהתרחש ברחובות, הרחק מעיניה של התקשורת. ספק אם מאבק זה על ביזור הכוח בחברה הישראלית היה נוחל הצלחה אילולא נשען על המוסיקה הפופולרית, על מאות האלפים שקנו קסטות זולות והכתירו את זהר ארגוב למלכם. במדינה כישראל הרי קל להתעלם מטענות אקדמיות על מחיקת תרבות שלמה, אפשר לפזר בכוח הפגנות מחאה, אבל קשה לוותר על כוח הקנייה של ההמון.

כיום, אכן, אפשר לפתוח רדיו בישראל ולשמוע "מוסיקה ערבית", יהיה זה הפופ הרדוד של שרית חדד, המחקר האתנוגרפי המרתק של יאיר דלאל או הרוק הפיוטי של אהוד בנאי. גם "התזמורת האנדלוסית הישראלית", במובנים רבים, היא בתה של אותה מהפכה. לא רק כי היא שואבת ממנה את האומץ להעמיד אלטרנטיווה למוסיקה הקלאסית הישראלית, משמע האירופית, ולא רק כי האוזן הישראלית התרגלה לצליל המאוול, הדרבוקה והכינור המזרחי בזכותם של ארגוב וממשיכי דרכו. ה"אנדלוסית" היא בתה של המהפכה כי היא קמה, בין השאר, כדי לסתור אותה, כדי להוכיח שהמוסיקה היהודית המזרחית היא גם אמנות מורכבת, עשירה, מעמיקה, "גבוהה". וכפי שהרגיש כל מי שהאזין ל"חתונה במוגדור", היא עושה זאת בצורה מרתקת ומרגשת להפליא.

 

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 26.2.2005