חלומות מחוקים, משפחה, ומחיר השוק של הצדק /פרופ' סמדר לביא

נאום לעצרת השנתית בנושא אלימות נגד נשים "נרצחה על רקע רומנטי"

 

כבר שנים שאני בקושי חולמת בלילה. הרופאה נתנה לי כדור מוחק חלומות, כדי שצעקות הבעתה שלי לא יעירו את בני ואת השכנים. אבל כל בוקר, בערך ב 05:00, אני מתעוררת בבהלה בהרגשת חבטה, צריכה לוודא שאני נמצאת במיטה. שזה לא הוא, מטיח אותי שוב ושוב בקיר, וצועק עלי שאני והתינוק נעכב לו את הקריירה ונעלה לו הרבה כסף. על קצות האצבעות אני ניגשת לחדר של בני. נשימותיו קצובות. גופו שליו. אני נותנת לו נשיקה קטנה בלחי, והוא מחייך מתוך שינה. הפעמים היחידות שהוא זועק ומתעוות בלילה הן, כשבית המשפט שוב מנסה להכריח אותו לבקר פסיכולוג, מהסוג שהשופטים מן הבורגנות החילונית-ליבראלית אוהבים. כזה שמאלץ ילדים לחטט בפצעי הטראומה שלהם, רק כדי להגיד, שהדיווחים המצמררים שלהם זה הזיות פרויידיאניות, שהאמא שלהם הכניסה להם לראש. כך אפשר להכריז עליהם כעל "סרבני קשר", אי לכך, "קטינים נזקקים" לפי חוק הנוער, שיש לשלוף מרשות האמא ה"מסיתה", ולהעביר למוסד, או להדביק עליהם בול ולשלוח חזרה לאבא האלים, כי זה חוסך לו מזונות. אנחנו כבר תשע וחצי שנים במשפטים.

 

בפעם הראשונה שהוא תפש חזק בזרועותי, והטיח אותי בפסנתר הצמוד לקיר, מתחת למדפי הספרים, התקשרתי טרנסאטלנטית לאמא שלי. הוא מרביץ לך? מגיע לך! אל תתחצפי! את יותר מדי מוכשרת. תפסיקי להצליח יותר ממנו! אל תתני לו לבשל. תיכנסי כבר להריון. אל תזניחי את הביית. מתי תהיי כבר א-ש-ה? כשסיפרתי לה, שפעם אחת הוא גם אנס אותי, היא אמרה, אפילו אם יש לך כאב ראש, תיתני לו שלוש פעמים בשבוע. זה מה שגבר צריך בשביל להיות רגוע. התביישתי ושתקתי עשר שנים.

 

אנחנו לא מתערבים, אומרים במשפחה המורחבת שלי. הם  נאלמים ונעלמים. הם מתעלמים בנוחיות מן האיתותים והמידע שבני ואני מוסרים. כשהייתי ילדה, סיפרה לי הסבתא שלי, שהתחתנה בגיל שמונה, שבתה הבכורה, האמא שלי, נולדה כתוצאה מאונס פדופילי. כששאלתי את הדודות שלי אם כך הוא הדבר, הן שתקו, או שצבעו את העובדות הנוראות הללו בפסטל הפולקלורי של מנהג נישואי הקטינות אצל עדת התימנים. בשם הפולקלור המזרחי החביב גזלו רשויות המדינה המודרנית מאות ילדים מאימותיהם, והעבירו אותם למוסדות או למשפחות אשכנזיות חשוכות ילדים. במשפחה שלי אמרו, בלי ח' ו ע', שהמדינה עשתה את מה שצריך היה לעשות למען טובת הילדים, ותבעו ממני, אשה בגיל העמידה, להפסיק להתחצף לאמא שלי. גירושין, אצלנו, זו בושה.

 

כמה קל למשפחה ולכלל החברה להאשים את הקרבנות. כמה קשה לחברה להקשיב לזוועות שמספרים האם וילדיה. כמה נוח לכולם להימנע מן הצורך להקשיב לחוויות האימה הללו  ע"י התכחשות לקורבנות או ע"י הזדהות עם התוקף. 

 

במדינה מתוקנת, בה היחסים החוזיים מתקיימים בין האזרחית לרשויות, ללא צורך בתיווך זקני השבט, ניתן לקוות, שגם ללא תמיכת החמולה, מערכת בתי המשפט לענייני משפחה תסייע בידי האם והילדים לצאת ממעגל האלימות. אך מערכת זו היא חלק ממדינת הרווחה המתפוררת, בה טובת הילד היא מס שפתיים מחד, ומקור פרנסה למומחים למיניהם, מאידך. מדינה, בה זכות האם והילדים לא להיאנס או לחטוף מכות, נמדדת בכסף העומד לרשותה של האם לקנות את זכות השימוע בשוק עורכי הדין, כי בדרך כלל, לעורכי הדין המועסקים ע"י הלשכה לסיוע משפטי בחינם למעוטי יכולת לא משתלם כספית להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכריח את בית המשפט לשמוע. בכלכלת מיגדר, בה אמהות מזרחיות מסלילות את בנותיהן לתעסוקות שלא יפריעו להן להיות נשואות צעירות בהריון, גם יפות וגם אופות, מטפחות בעל ומשכנתא זוגית בשיכון בשולי העיר, או בפריפריה, מאיפה יבוא הכסף שלהן לקנות צדק בשוק הגירושין?  ובתי המשפט לא רוצים לשמוע. זה משבש להם את הפנטזיה הבורגנית-חילונית-ליבראלית של שוויון זכויות ללא שוויון חובות בין אבא לאמא. סיפורים של נשים מוכות מכים בהלם את המערכת. אי אפשר לפתור אותם בחמישה דיונים בני עשרים דקות. במיוחד אם בנוסף לגט ולהפסקת המכות תובעת האם מהאב גם תשלומי מזונות.

 

אם מחליטה האם להילחם על חיי ילדיה וחייה, החוק לא מאפשר לה חסיון כתובת ותעודת זהות בתשלומי ארנונה, מיים וחשמל, כך שהיא נותרת חשופה. קל וחומר, בתי המשפט מענישים אותה בסחבת הליכים. המערכת המשפטית יודעת, שבמהלך נסיון ההתמודדות של האם עם טחנות הצדק של אליטת השופטים והשופטות, הולכים ואוזלים המשאבים הכלכליים והנפשיים שלה, עד לנקודת שבירה. ככל שמתארכים והולכים ההליכים, מצפים השופטים, כמו שמצפה החמולה, שהאם והילדים יקבלו על עצמם את הדימוי העצמי הנמוך של תת-אדם. אשמים במה שקרה להם. דימוי עצמי של אמא וילדים שאינם ראויים לכלום פרט לסבל. הם, אכן, נשברים נפשית וכלכלית. כך מענישה אותם המערכת על שתקעו טריז בגלגלי הנאורות המשומנים של חרושת הגירושין, בכך שהעזו לשבור את קשר השתיקה סביב האבא. מסמורטטת לחלוטין, כשאין לה יותר כסף לקורת גג ולאוכל לה ולילדיה, כי השקיעה את המעט שהיה לה בתשלומים לעורך דין--שעדיין לא השיג לה ולו אגורה ע"ח תשלומי מזונות, עקב סחבת ההליכים בה נוקט בעלה-לשעבר בברכת בתי המשפט--מוצאים ילדיה מרשותה ע"י שירותי הרווחה המסונפים לבתי המשפט בעוון חוסר "מסוגלות הורית" ו"הסתה נגד האבא." במקומותינו קוראים לזה "טובת הילד."

 

בראשון לנובמבר 2002, מייד לאחר שמלאו לה 18 שנה, הגישה אילנה קראוס ממחוז מארין בקליפורניה תביעה בבית המשפט הפדראלי שבסאן פרנציסקו בסך 90 מיליון דולר נגד אביה ועורך דינו, נגד הפסיכולוגית שמינה לה בית המשפט, כדי להעריך את יחסיה עם הוריה, נגד העובדת הסוציאלית שאישררה לבית המשפט את דו"ח הפסיכולוגית, ונגד עורך הדין, שמינה לה בית המשפט, לכאורה כדי להגן עליה. לצערה, אמרה, החוק לא מרשה לה לתבוע את השופטים עצמם. אילנה מבקשת פיצוי כספי על שנים של עינויי גוף, נפש ודין. בראשית גיל ההתבגרות של אילנה העזה סופסוף אמה להתגרש מאביה, לאחר שנים בהן הכה אותה האב, ואנס את הבת. כתגובה, האשים אז בית המשפט, על מומחיו, את אמא של אילנה, בניכורה של אילנה מאביה, ושלח את אילנה בחזרה לאב, שהמשיך לאנוס אותה, עד שייצאה מרשותו ועברה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן שליד שיקאגו, בה היא כיום תלמידה מצטיינת. תביעתה טוענת, שבהפעילו את אידאולוגיית סרבנות הקשר, התעלם בית המשפט מהראיות שהציגה האם בנוגע לאונסים שביצע באילנה האב, וטען כי הן מפוברקות. לא זו אף זו, עקב כך, שעורך הדין והפסיכולוגית, אותם מינה עבור אילנה בית המשפט, התפרנסו מתיאוריות סרבנות הקשר, שהיו אז נפוצות מאוד בבתי המשפט בקליפורניה, ומזה עשור, הן גם נפוצות מאוד בארצנו, סירבו הם להביא את אילנה לטיפולים הרפואיים והנפשיים להם נזקקה, עקב אונסים חוזרים ונשנים של האב. בתביעתה טוענת אילנה, שבית המשפט על מומחיו, גרם גם לעינויים ביחסים שבינה לבין אמה. הוא שלל את הקשר ביניהן, שלילה שהיתה עונש על כך, שהעזו לדווח על מסכת ההתעללויות של האב. השופטים בודדו אותה מאמה. השופטים גרמו להרס נפשי וכלכלי של האם בהליכים משפטיים שנמשכו שש שנים, למען לא תוכל יותר האם לנצל את זכות השימוע שלה בפני השופטים כדי להגן על אילנה. מאחורי אילנה עומד צוות מתנדב של נשים וגברים פמיניסטייםעורכי דין, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ואנשי אקדמיה--הלוחמים להחזיר אל בתי המשפט את זכויות האנוש המגיעות לאמהות ולילדים שנפגעו פיזית ומינית לפחות שלוש פעמים, ע"י אבות, ע"י המשפחה והחברה, שהדחיקו והכחישו את הזוועה, וזרקו את האם והילדים אל תוך הייאוש והעוני, וע"י מערכת המשפט, על מומחיה הציבוריים והפרטיים, שעקב כך, שההכחשה הזאת פירנסה אותם, הם סייעו לה לקרות.

 

אני תקווה, שגם בישראל יקומו לנו מתנדבות ומתנדבים פמיניסטיים, ואילנות ואילנים קראוסים כאלה, שייתבעו ממערכת המשפט שלנו להחזיר בדחיפות את האנושיות ואת הזכות לחיות בכבוד אל חייהם של ילדים ואימהות נפגעי אלימות במשפחה, שעקב כך, שהעזו להילחם על גופם ונפשם, השליכו אותם רשויות החברה אל העוני. ועד שיוחזר אמון האמהות והילדים במערכת המשפט, עלינו להתאמץ ולהיות משפחה תומכת של כולנו, תוך כדי הכרה וכיבוד של עומק ההבדלים האתניים, המעמדיים, הדתיים, המיניים והלאומיים שבינינו.

 

רחבת הסינמטק, ת"א, 23 נובמבר 2002