קמפיין רפש

 

אביב לביא

 

 

מוטי מורל ניסה להדביק לקשת המזרחית את זכות השיבה וחטף חזרה

בקמפיין שמנסה לפגוע מתחת לחגורה תמיד טמון סיכון שהרפש יחזור למטיליו כבומרנג. זה מה שקרה השבוע לחברי קבוצת "גרנות", אנשי הקיבוצים והמושבים, שבמסגרת מאבקם העז על הקרקעות נגד הקשת הדמוקרטית המזרחית הציפו את הארץ בשלטי חוצות עם  המסר: "הקשת הדמוקרטית בעד זכות השיבה".

הסכסוך הוותיק הזה, שמעורבים בו כסף, יצרים וערכי יסוד של מדינת ישראל, הגיע  השבוע לפתחו של בג"ץ, אבל עוד לפני כן התנהל במשרדי פרסומאים, לוביסטים ושאר מתמרני דעת קהל. לפני מספר חודשים פנו אנשי "גרנות", שנחשבים למיליטנטים מבין  אנשי הקיבוצים והמושבים, למשרדו של מוטי מורל, בבקשה שיסייע להם בקידום עניינם  בתקשורת. הם האמינו שמורל, האיש שהגה את "פרס יחלק את ירושלים" והוביל את בנימין  נתניהו לניצחון, יכול לשחזר את ההצלחה. בתמורה, נפרדו מכמה עשרות אלפי דולרים.

מורל, נאמן לשיטות שהביאו אותו עד הלום, החליט לחפש את נקודות התורפה של הקשת  ולכוון אליהן את המסרים שלו. הקשת הדמוקרטית המזרחית הצליחה עד היום לשמור על  דימוי של תנועה חברתית וא-מפלגתית. מורל החליט שצריך להדביק לה תווית פוליטית,  ולשכנע שמדובר באנשי שמאל קיצונים שנמצאים הרחק מחוץ לזרם המרכזי, שהם לא נאבקים על אדמות הקיבוצים והמושבים כדי לשתף בהן את השכבות החלשות ובני עדות המזרח, אלא  כדי להעביר אותן לידי הערבים. במשרדו של מורל התחילו לאסוף מאמרים של אנשי הקשת  וחומרים אחרים בתקווה למצוא עדויות מרשיעות.

אבל כנראה לא היו מספיק, וכך נהגה הרעיון הבא: לפנות לעיתונאים ערבים-ישראלים,  ולעניין אותם בנושא המאבק על הקרקעות. הרי קיבוצים רבים יושבים על אדמות של כפרים  ערביים, כך שלקוראיהם יש עניין מובהק במאבק הזה. הכוונה היתה לתדרך את העיתונאים  לשאול את אנשי הקשת, בין השאר, על זכות השיבה, בתקווה שאלה יתייחסו אליה באמפתיה  או במה שאפשר יהיה לפרש כסוג של הסכמה. בציטוטים האלה תכננו מורל ואנשיו לעשות  שימוש רעשני.

אל המשימה נשלחה מיכל אהרוני, עובדת במשרדו של מורל. לאהרוני יש קשרים טובים בעיתונות הערבית ממקום העבודה הקודם שלה: היא שימשה תקופה מסוימת כעוזרת של אחמד  טיבי, ולאחר מכן עבדה עם שרת הקליטה לשעבר יולי תמיר. בתחילה אהרוני כנראה לא  הבינה שהיא משמשת כלי במשחק מתוכנן היטב. היא פנתה ל"א-סינארה", הנפוץ בעיתונים  הערביים בישראל. בעיתון הביעו עניין ופנו לעבוד על הכתבה. בשלב הזה אהרוני כנראה  הבינה שהיא משרתת מניפולציה מהסוג המכוער. "מעבודה עם טיבי שלחו אותה לקמפיין  אה-לה ביבי", אומר גורם המכיר את השתלשלות העניינים מקרוב. אהרוני הודיעה למורל  שהיא לא מוכנה לתת את ידה לקמפיין מהסוג הזה ופרשה מטיפול בתיק. אבל הכתבה של  "א-סינארה" כבר יצאה לדרך.

בכל זאת תקוותיו של מורל נכזבו: מוחמד עוואד, כתב "א-סינארה", הבין שמישהו מנסה  לטמון כאן פח, ויידע את אנשי הקשת מי הפנה אותו אליהם. התברר שהוא לא תמים, וגם הם לא. ד"ר סנדי קידר, מראשי הקשת, ניהל שיחת טלפון חריפה עם אהרוני. אנשי הקשת נזהרו שלא להחליק בלשונם, אם כי לא היה צורך בכך: מלכתחילה, הם אינם תומכים בזכות  השיבה. הכתבה לא הכילה שום ציטוט מהסוג שמורל ייחל לו.

בצר לו, הציף מורל את הארץ בשלטי חוצות שאפשר היה בטעות לחשוב שהם הבעת עמדה  רשמית מטעם הקשת הדמוקרטית. אנשי הקשת שקלו השבוע אם לתבוע את דיבתם. אפשר רק  להצטער על כך שבישראל 2002, כשמישהו רוצה לעשות קמפיין של שנאה ודה-לגיטימציה, זה  חייב להיות על גבם של הערבים.

ממשרדו של מורל נמסר שהוא לא מעוניין להגיב.

 

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 8.2.02