האליטיזם לא נעלם

 

שלומית ליר

 

  

רבים יסכימו שאחד מהשיעורים להם נדרשת הישראליות הנו מתן כבוד לזולת בכלל, וכלפי אלו שנתפסים כאחרים בפרט: למשל נשים, מזרחים וערבים. בשנים האחרונות התקדמה ישראל כברת דרך במסלול החברתי-תרבותי הזה, ממקום של חשיבה מתנשאת כלפי האחר, אל חברה הטרוגניות המודעת למרכיביה השונים. נקודות ציון בנתיב זה עוברות בבמה הבידורית, התרבותית והפוליטית.

 

כך למשל, דודו טופז שהעלה לדיון את סוגיית מי הוא "צ'חצ'ח", תיקי דיין שדברה על "האספסוף מהשוק", ואהוד ברק שהוביל את קמפיין ההתנצלות בפני עדות המזרח. אבל קפיצתו של יוסי שריד לעגלה הלשונית הזאת בשבוע שעבר, בכתבה כנגד מה שהוא מכנה "אספסוף",  מראה שעדיין יש הרבה לאן להתקדם ומזכירה שוב את דבר נחיצותה של מהפכה חברתית בישראל.

 

שריד, שבכתבה מתייחס לעצמו בלשון רבים, מכנה את חברי הליכוד "אספסוף" ויוצא חוצץ נגד העממיות שנתפסת בעיניו כנחותה. הוא אומנם מצביע - ובצדק מסוים - על הכוחניות הפוליטית של נציגי הליכוד והעבודה, אולם הוא שוכח שלמילים ולשפה כוח משלהן. וכך, בלהב לשונו, שריד מצליף ופוגע במה שנתפס בעיניו כעממי, כמו לא מדובר כאן בציבור שלם של אנשים. ניתן היה לצפות שנציג השמאל המכובד ידאג להתייחס בכבוד לבני-אדם באשר הם, וכי מי שדמוקרטיה מהווה עבורו ערך ראשון במעלה יבין שחברה נדרשת להיות מורכבת מסוגים שונים של אנשים. שהטרוגניות, המתבטאת בין השאר בחלוקה בין ימין לשמאל, הכרחית בגלל שהיא יוצרת איזון, מקדמת דיאלוג ומסייגת את הכוח.

 

  

 מעל לימין ולשמאל

 

האליטיזם המתנשא של נציג השמאל מהווה, אם כן, בעיה לכל אלו המבקשים למצוא ולייצר בישראל שינוי חברתי של ממש; אנשים שמחפשים נציגים אלקטורליים המחויבים לעשייה חברתית-תרבותית או מפלגה שמחויבותה לחולל שינוי חברתי משמעותי מתבטאת בהיותה מונהגת בידי אישה. נראה שדווקא אותן מפלגות שאמורות היו לספק את אותו רצון וצורך בשינוי חברתי (שינוי ומרצ), מקדמות לעיתים דוקטרינה המתבססת על פניה כנגד האחר  במקום על יצירת אלטרנטיבה אמיתית.

 

ההתרכזות בנושא השלום והבעיות הביטחוניות כמו קידשו את הכוחניות הישראלית ודחקו לשוליים אלטרנטיבות קיומיות. אולם כל עוד לא תושג הכרה בלגיטימיות של ה"אחר", ניצבת ישראל בפני בעיה: שכן, באופן אירוני, הדבק המלכד את החברה הישראלית הוא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ברגע שבו יושג סוף-סוף השלום המיוחל, הפצע המוזנח שמכונה "הסוגיה החברתית" עלול להתגלות כחור שחור השואב לתוכו את הישראליות כולה בעודו הורס כל שמץ של אחדות. לכן, כדאי ורצוי להתחיל ולטפל בבעיה החברתית גם כשהסכסוך עדיין בועט וקיים. מה שנדרש הוא אלטרנטיבה אמיתית לגבריות הכוחנית שאנו מוצאים כאן מימין ומשמאל. מפלגה אל-פוליטית, שתתעלה מעל הגבולות בין ימין ושמאל, ותקדם אג'נדה חברתית-סביבתית.

 

 

פורסם לראשונה ב-NRG, 19.12.2004