רוח המזרח

מר עזרא דלומי

 

משה קריף, מראשי הקשת המזרחית, מלמד אותנו פרק על ניהול מאבקים חברתיים ועל מעמדה של התנועה הקיבוצית * "המזרחית", ספר מלחמה   

 

עזרא דלומי
עזרא דלומי

 

את "המזרחית", ספרו של משה קריף (הוצאת גלובס), אפשר לקרוא כיומן מלחמה. הוא מתאר, שלב אחרי שלב, את מאבקה של הקשת הדמוקרטית המזרחית בשתי חזיתות: חזית קרקעות הקיבוצים, שהיא עיקר הספר, וחזית הדיור הציבורי. יש איסוף מודיעין על היריב; על הפרקליטים וחברי-הכנסת שהוא מגייס; שיבוש מהלכי הפיקוד שלו (הלובי החקלאי) ומכה מקדימה בבג"ץ כדי לפגוע בתוכניותיו.

 

היומן הזה פרוס על פני יותר מ-500 עמודים (יותר מדי, לטעמי), הכוללים בסופם קובץ מאמרים של המחבר וגם דיווח מזירה אחרת: התארגנות אזרחית למאבק בבנקים, שכיד המסורת בחזית זו - נכשלה.

 

קריאת "המזרחית" החזירה אותי לתהיות שהיו לי בעת סיקורי את מאבק הקרקעות כעיתונאי. למשל: מדוע המאבק על הקרקעות זכה להצלחה ולתמיכת בג"ץ, ואילו המאבק על הדיור הציבורי הניב פירות דלים? מהיכן האיבה העצומה של חברי הקשת (קריף עצמו שייך למיעוט המתון) למגזר הקיבוצי ומהיכן היחס הדמוני לחקלאים, אותם מכנה המחבר "קבוצת הכוח, אולי החזקה במדינה" (עמ' 316)? וכי אין בנקים, אין "שבע משפחות", אין טייקוני תקשורת?

 

האסימון נפל לי בעמודים 165-6, שם מובאים דברי הבוז והדחייה של חלק מאנשי הממסד הישראלי, שקלט את דור ההורים של הקשת ושל בעלי טורים נכבדים שהופיעו בעיתוני שנות החמישים והשישים. "עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ"; "עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא"; "אינסטינקטים פרימיטיביים ופראיים" - הן רק מעט מן ההתבטאויות הגזעניות.

 

להערכתי, התמקדות הקשת בגזרה הקיבוצית והצלחתה בזירה זו, קשורים לסיפור קליטת ההורים. בעיני הקשת, הקיבוצים הם האליטה המסמלת את התקופה ההיא, וסיפור הקרקעות הוא פרק המשך לדיכוי. לפיכך, על המהפכה הנגדית להתחיל באדמות הקיבוצים. כבוד ההורים הוא השרקייה שנשבה בגב המאבק למען צדק חלוקתי. הקשת הוא הילד התובע עכשיו את הבכורה.

 

עם רוח מזרחית לבדה לא מנצחים. סייע לניצחון מצבו של היריב הקיבוצי. מי שהקשת ציירה כדמון הוא מתאגרף, המתנדנד משתי סנוקרות אסטרטגיות שחטף. האחת - נאום המיליונרים של בגין, שליבה את האש נגד הקיבוצים; השנייה - הסדר החובות, שנתפס כמתנה למיוחסים, אך הותיר קיבוצים רבים בנכותם. קריף, לצד התקפותיו על מתנות המיליארדים מהמדינה, מצטט מאמר מ"ידיעות" בו נכתב כי "הסדרי הקיבוצים והמושבים לא היו אלא העברת כספי ציבור להצלת הבנקים" (עמ' 141). זה לא מנע מן הדימוי השלילי של מקבלי מתנות להתקבע.

 

מול המתאגרף המתנודד ניצבה חזית רחבה, שנעה מנחמיה שטרסלר שבימין (עמ' 116) דרך ראשי עיירות הפיתוח ועד ארגון עדאללה העוסק בערביי ישראל. בתווך היו ארגונים וגורמים נוספים, גוף גוף ומניעיו. יש להניח שגם במגזר העסקי-נדל"ני היו שרצו בהצלחת הקשת, כדי שפחות תמורות נדל"ן יפלו לידי הקיבוצים. העורף הציבורי הזה, שחלקו גויס בתבונה על-ידי הקשת, והמאבק על מורשת ההורים, עשו את ההבדל בין הצלחה בהתמודדות על הקרקעות, לתנובה הדלה בדיור הציבורי - שם הסכר היה גבירי הסוכנות שבכספם נבנו הדירות.

 

מבט דרך הספר על התנהלות הקיבוצים במאבק, מניב תמונה עגומה. תנועה שטיפחה את כלליותה, ואת דימוי האדמה כ"אימא" וכשומרת על אדמת הלאום, לא יכלה להתקבל באהדה עם הופעתה כסקטור התובע בלעדיות בקרקע. בצדק נטען שגם תושבי עיירות הפיתוח, כשכירי הקיבוצים, שמרו על הקרקע והשביחוה (עמ' 237). קריאת המפה הציבורית על-ידי התנועות הקיבוציות הייתה כה מוטעית, עד שכל מאבק על שיפור דו"ח או החלטה קיימת הניב דו"ח גרוע ממנו.

 

כמו רבים אחרים, גילתה הקשת את התפר הגס בין קיבוצי הנדל"ן במרכז לקיבוצי הפריפריה, שזכויותיהם בקרקע היו בעלות ערך נדל"ני דל. וכך, ככל שהתפר נפרם ובסיס התמיכה של קיבוצי המרכז התערער, העצימו אלה את מאבקם בקשת והביאוהו לשיא שלילי בקמפיין "הקשת תומכת בזכות השיבה" (עמ' 285).

 

מי שהקדים לעמוד על הסתירה בין המרכז לפריפריה היה שי חרמש, עת כיהן כראש המועצה האזורית שער-הנגב. בראיון ביולי 2000 אמר כי "הסולידריות במאבק המשותף עם מיעוט של כרישי נדל"ן כמו שפיים, גליל-ים, יקום ורמת-רחל, מונע מקיבוצי הפריפריה את מה שמגיע להם" (עמ' 196). על הרעב העודף של החקלאים היצר מאוחר יותר גם שלום שמחון, מראשי הלובי החקלאי (עמ' 263).

 

יש בספר כמה פרקים החשובים לכל מי שרוקם חלומות על בניית כוח פוליטי. כך על הניסיון לרתום את אדריכלי אוסלו למאבק החברתי, שהסתיים בסילוקם של נציגי הקשת ממשרדיו של ביילין (עמ' 300); כך הניסיון הנאיבי להציב את דוד לוי בראש מאבקה של הקשת (עמ' 10); כך הציפייה המופרכת לתמיכתו של מאיר שיטרית במאבק הדיור הציבורי. בדרך הקשה למדו בקשת ש"מזרחי" איננו בהכרח "חברתי"; ולבסוף, הניסיון המביך של התק"ם להציע דיל לש"ס: זו תתמוך בחקלאים ואלה יסייעו למוסדותיה.

 

שני פרקים קצרים עוסקים בניסיונות שהייתי שותף להם: גיבוש הסכמה בין הקשת לחברים מהתנועה הקיבוצית בשאלת הזכויות בקרקע, והקמת התנועה לתיקון חברתי שימיה היו קצרים. הניסיונות הללו הניבו מסמכים שאולי, יום אחד, מישהו יעשה בהם שימוש.

 

"המזרחית" הוא ספר חשוב למי שרוצה ללמוד פרק על מאבקים חברתיים, על השתנותה של הזירה הציבורית בארץ ועל מעמדה של התנועה הקיבוצית בישראל של ימינו. למרות הגודש שיכול להרתיע, ראוי לצלול לתוכו.

הכתבה התפרסמה לראשונה באתר הקיבוצים ב-16.06.2005