על "המזרחית" של משה קריף

מר חזי מחלב
 

בספרו "המזרחית" מציב משה קריף דף מפואר המספר את שנותיה הראשונות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. זה מפעל מונומנטלי כמעט, המפרט לאורך 525 עמודים את סיפור הקמתה של אחת מתנועות המחאה  והתנועות  האינטלקטואליות המרתקות ביותר שקמו בישראל.  בעיניי לפחות, מדובר בתנועה האותנטית ביותר (אותנטיות לא במובן שכל מיני טיפשים מטופשים שמייחסים תכונה זו לדוד לוי למשל) והמאתגרת ביותר שקמה בעשר השנים האחרונות

משה מספר בפירוט רב על המפגשים הראשוניים ממש, של אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים, יוצרים ואמנים ש"עשו" את זה, אבל חשו חוסר-נחת, כרוני ממש, ממה שמתרחש בחברה הישראלית.

מדובר בקומץ אנשים אמיצים, שהיה להם מה להפסיד, אבל לא פחדו ולא חששו להתריע וגם להציע פתרונות לבעיות החברה ,הכלכלה והמדיניות בישראל.

 משה קריף מתעכב בפירוט רב ,בעיקר על שני הישגים של הקשת: צדק חלוקתי של הקרקעות והדיור הציבורי. המחבר חוזר שוב ושוב לשני הנושאים הללו, עד שגם מי שנרתע קמעה מנושאים כלכליים מוקשים, יכול להבין היטב את שתי הסוגיות הסבוכות הללו. מדובר באמת בשני הישגים כבירים של הקשת, אף על פי שהם מתמסמסים והולכים, לנגד עיננו בימים אלה. יש הרבה גורמים, ומשה קריף יודע היטב למנותם, שרוצים וגם מצליחים לשים רגליים לשני ההישגים.ואולם קריף כמעט מתעלם מהישג שלישי שאינו חשוב פחות. הקשת שינתה את השיח הציבורי בישראל והעמידה חבורה של אנשים מבריקים, שאי אפשר לקנותם (קניה כספית או באמצעות מינויים-מהקשת לא יוכלו לצמוח אנשים כמו בכור שטרית,אליהו ששון ופוליטיקאים מזרחים מימינו אלה), וקשה לגבור עליהם בעזרת דמגוגיה זולה, שהיינו עדים לה עד להקמת הקשת.

 משה קריף וחבריו מהקשת אינם תמימים והם ידעו ויודעים נגד מי הם יצאו למאבק. רק אידיוטים מושלמים, כפי שויקי שירן ז"ל מציינת בפני משה, יחשבו שמי ששולטים בחברה יוותרו על הפרבילגיות שמקנה להם מוצאם.

הספר אינו קל לקריאה והוא דורש הרבה אורך רוח. אבל מי שקורא אותו יוצא נשכר. הוא כתוב מנקודת מבט ייחודית, של רדיקל מזרחי, שאינו מוותר ואינו מוכן ללבוש מחלצות לא לו ולהתחסד, והיודע היטב שהמאבק לא תם, הוא רק מתחיל.
שכן המאבק המזרחי הוא המאבק הקשה מכולם. הוא  נעדר לכידות ואין לו את אחדות המטרה והוא גם נעדר אמצעים כספיים. משה מתאר איך כמעט כל הפעולות האלמנטריות של ארגון קטן  - הדפסה, טלפונים וקשרים עם התקשורת התנהלו ממשרד הפרסום שלו. זאת בלא לבקש או לקבל תמורה כספית. לקשת עד היום אין כספים. ואולם החשוב מכל למאבק המזרחי יש  אוייבים מוטרפים ממש, שאינם מוכנים אפילו להתחיל  להקשיב לארגומנטציה המזרחית.

הספר עב הכרס מתאר בפרוטרוט ובחיוניות רבה את המאבקים, ההישגים, הכשלונות, הויכוחים וההתלבטויות וגם את הפרישות של חברים בכירים מהתנועה. אחד ממעלותיו של משה הוי הגינותו כלפי מבקריו ואלה החלוקים עליו אידיאולוגית בקשת.

 אפשר היה דעתי לצמצם את היקף הספר ולהדקו, מבלי לגרוע משטף התיאור.חסרות לי גם אנקדוטות ותיאורים מפורטים יותר של הגיבורים. אהבתי מאוד למשל את הקטע שבו המחבר מעיר ליהודה שנהב (מקצת מן הפגישות הראשוניות התנהלו במשרדו אל ראש החוג לסוציולוגיה באוניבסיטת תל-אביב!),על כך שהוא רושם במחברתו את כל מה שאומרים המשתתפים. בתגובה זרק שנהב את המחברת על קריף. הקטע המוקדש לזכרה של ויקי שירן הנפלאה מצמרר ממש, וחבל שמשה לא האריך בו.

 לעומת זאת הפרק שדן ביציאתה הראשונה של  הקשת לתקשורת כתוב בחיות ובחינניות רבה. למפגש ב"בית הסופר בת"א  , לפני כעשר שנים, נסעתי במכוניתי מירושלים  עם ד"ר שלמה אלבז ז"ל ועם ד"ר מאיר בוזגלו יבל"א.שלושתינו היינו נרגשים בעליל וחזרנו לירושלים נפעמים. קם דבר בישראל! קמה חבורה נהדרת של אינטלקטואלים האומרת לא עוד לדיכוי ולגזענות. עם זאת גם המחבר  וגם שאר חברי הקשת לא היו מעולם נאיביים. אני זוכר שויקי ז"ל ביקשה מהעיתונאים הרבים שלא "ללכלך" את התנועה החדשה, לפחות לא בימיה הראשונים