הסוגיה של חלוקת קרקעות המדינה היא סוגייה העוסקת בשוויון ותיקון עוול היסטורי; אך יותר מכל היא עוסקת בעקרונות הצדק החלוקתי.

 

בינואר 2000 הגישה תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההחלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל. הקשת טענה כי החלטות אלו אפשרו לקבוצה קטנה לזכות בהטבות מרחיקות לכת על קרקע השייכת לכלל אזרחי המדינה ומנוגדות לעיקרון השוויון הקובע את זכותם השווה של כלל אזרחי המדינה להנות מנכסי המדינה, ובמיוחד מנכסה היקר ביותר – הקרקע. חלוקת הקרקע למגזר אחד בלבד מותירה מחוץ למעגל הנהנים ציבורים רחבים הזקוקים לפתרונות דיור.

 

ביום 29.8.2002 נתקבלה עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בפסק דין בעל חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. פסק הדין קבע כי החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל העניקו הטבות מופרזות ובלתי מוצדקות ולכן הינן בטלות מחמת חוסר סבירות קיצונית ופגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי.

 

אך בכך לא תם מאבקנו. טרם יבשה הדיו על פסק הדין העבירה מועצת מנהל מקרקעי ישראל החלטות מעבר הנוגעות לעסקאות שהחלו להתבצע כאשר ההחלטות הקודמות עוד היו בתוקף. הוראות אלו מאפשרות לקיים את מרבית העסקאות שהוחל ולו בקידום ראשוני שלהן על פי ההחלטות אשר נפסלו בהחלטת בג"צ, וזאת למרות שהיועץ המשפטי לממשלה קבע בחוות דעתו כי הוראות אלה אינן עומדות במבחן הכללים שקבע בג"צ ולא ניתן להגן עליהן בבית המשפט.

 

ביום 10.7.2003 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה נוספת יחד עם פורום הקרקעות. בעתירה זו מבקשת הקשת לבטל את הוראות המעבר. עתירה זו מעלה על נס את חשיבות החלוקה הצודקת של משאבים במדינה בתקופה בה נערכים קיצוצים חדים במדינת הרווחה ופגיעה אנושה בשכבות המוחלשות בוחר המנהל להעביר שורה של החלטות המכוונות להעשיר עוד יותר את כרישי הנדל"ן והיזמים על חשבונם של כלל הקבוצות בחברה הישראלית.

 

תיקון גבולות: על גבולות מוניציפאליים וגבולות התקציב

 

במדינת ישראל קיים עיוות במפת הגבולות המוניציפאליים וחוסר שוויון קיצוני בהקצאת שטחים בעלי פוטנציאל מיסוי גבוה בין מועצות אזוריות ורשויות מקומיות ועיריות. למרות העובדה שרוב רובה של אוכלוסיית מדינת ישראל היא עירונית, למעלה מ- 70 אחוזים, שולטות המועצות האזוריות בכ- 80 אחוזים מהקרקעות במדינה. שטחים אלה כוללים לא רק שטחים חקלאיים יקרי ערך אלא גם אזורי תעשייה עתירי מפעלים (לרבות מפעלי ים-המלח), תחנות כוח וגורמים נוספים בעלי פוטנציאל מיסוי נכבד (בלנק 2003; רזין וחסן 2003).

מכאן שבחברה הישראלית קיים יחס הפוך בין הרמה הסוציו-אקונומית של העיר ומספר התושבים בה לבין כמות הקרקע וכמות השטחים בעלי פוטנציאל מיסוי המצויים בתחומה. המועצות האזוריות שולטות באופן כמעט מוחלט על מרבית עתודות הקרקע במדינת ישראל ובשטחים בעלי פוטנציאל המיסוי הגבוה ביותר. דוגמא בולטת לכך היא אזור תעשיית ההיי-טק של סטף ורטהיימר שממוקם בסמוך לבאר שבע אולם שייך מבחינת תחום השיפוט שלו למועצה המקומית עומר העשירה, שזוכה להנות ממסי הארנונה הגבוהים אותם הוא משלם. 

חוסר שוויון זה בהקצאת הקרקעות החריף בעשור האחרון. זאת כתוצאה מתנופת הפיתוח שהחלה בראשית שנות התשעים, בעקבות העלייה ההמונית שהגיעה ממדינות החבר העמים. במטרה לספק פתרונות דיור ותעסוקה להמוני העולים אפשרה מועצת מקרקעי ישראל (בהחלטות 717, 727, 737) שינוי ייעוד קרקע חקלאית לצורכי פיתוח. כתוצאה ממדיניות זו, מרבית אזורי התעשייה והמסחר שהוקמו מאמצע שנות התשעים נבנו על קרקע חקלאית בתחומי המועצות האזוריות. העולים, לעומת זאת, שוכנו בעיקר בתחומי הערים, בעיקר בדרום. ערים אלה מספקות את עיקר כוח העבודה לאזורי התעשייה הללו אך אינן זוכות לנתח מהמיסוי שאלה משלמים.

אחת הדרכים האפשריות לפתרון העיוות הנוכחי היא באמצעות תיקון מפת הגבולות המוניציפאליים. לשינוי גבולות מוניציפאליים ישנה השפעה מכרעת על מכלול הפעילות המתרחשת בכל רשות מקומית, הרבה מעבר להיבט הכלכלי גרידא. השפעה זו נוגעת להיבטים סביבתיים (שמירה על שטחים פתוחים ומניעת מפגעים סביבתיים), היבטים תכנוניים (היקף הבנייה למגורים וצפיפותה) והיבטים חברתיים (שנוגעים למגוון ולאיכות השירותים הציבוריים שמסוגלת הרשות המקומית לספק לתושביה).

השינוי המוצע הכרחי במיוחד בימים אלה נוכח המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו רשויות מקומיות רבות, בעיקר אלה המבקשות לשנות את גבולותיהן.  מצב זה ילך ויחמיר אם לא נתקן את גבולות השיפוט ונשנה את פונקצית ההכנסות של הרשויות המקומיות. זאת מאחר שרשות מקומית בה מצוי שיעור גבוה של תושבים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה "מפסידה" כלכלית מהתושבים, מכיוון שחלק ניכר מתושביה מקבלים סיוע כלכלי הרשות המקומית וגם פטור מתשלום ארנונה ומסים עירוניים אחרים.

מגמות אלה של עיוות קיצוני וחוסר השוויון חברתי בהקצאת הקרקעות מחד,  והקיטוב החברתי-כלכלי המואץ המתרחש בימים אלה בחברה הישראלית מאידך - חייבות להשתנות!

המגמות האמורות עומדות בסתירה לפסיקה בבג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית – בג"צ 244/00 – שקובעת כי יש לשמור על עקרון השוויון ולשקול שיקולים של צדק חלוקתי בהקצאת המקרקעין הציבוריים בישראל.

הקשת המזרחית הדמוקרטית ממשיכה להיאבק למען עקרונות הצדק החלוקתי בהקצאת מקרקעי ישראל לטובת כלל תושבי מדינת ישראל. הקשת הדמוקרטית המזרחית תומכת במאבקם של הישובים המוחלשים בחברה הישראלית.

הקשת הדמוקרטית המזרחית קוראת לתיקון הגבולות המוניציפאליים במדינת ישראל באופן שיבטא את עקרונות הצדק החלוקתי והשוויון החברתי בהקצאת המשאבים הציבוריים בכלל ובהקצאת קרקעות בפרט בחברה הישראלית. תיקון מסוג זה מחייב חשיבה ברמת הכוללת והכלל-ארצית מעבר לרמה הנקודתית בה פועלות הרשויות המקומיות למען שיפור מצבן. יתרה מזאת: תיקון גבולות מחייב פרספקטיבה מקיפה הלוקחת בחשבון את מכלול ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, התכנוניים, הסביבתיים, הכלכליים והמשפטיים של כל פעולה.  

 

מאמרים נוספים:

 

מסמכים שהוגשו לוועדת גדיש – הועדה לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל:

 

מינהל ציבורי תקין וסוגיית הייצוג בהרכב מועצת מקרקעי ישראל / רוית חננאל (PDF)

עקרונות מנחים לפעולת מועצת מקרקעי ישראל / רוית חננאל (PDF)

 

השוואה בין חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט 1998, לבין החלטת מועצת מקרקעי ישראל בדבר זכויות החקלאים על חלקת המגורים / רוית חננאל (PDF)